קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

פתח לנו שער בעת נעילת שער: על חשבון-הנפש בימי דיכאון


What is Love?

Love is the absence of judgment

(Tenzin Gyatso, the 14th Dalai Lama of Tibet)

*
יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת…

(מרדכי מרטין בובר)
*

ערב כיפור תשע"ט, ניו-יורק

ביום ההולדת שלי השנה נסעתי לבד למצפה-רמון. רציתי זמן שקט לקרוא ולכתוב ולמדוט ולבהות, אבל היה קשה לא לשרבב לזה גם חשבון-נפש לכבוד יום ההולדת והיותי קיימת כבר כך וכך שנים על פני האדמה, ומה עשיתי בחיים לעזאזל וגו'.

הגעתי בערב באוטובוס הישיר מתל אביב, בדיוק בזמן כדי לראות את השקיעה המדברית המרהיבה מחלון הבית. בבוקר השכמתי לזריחה, קמתי והלכתי אל המדבר, נשאתי את עיני וראיתי את המקום מרחוק – הר-גמל.

כשטיפסתי אל המקום בחיל ורעדה, גיליתי שפחד הגבהים שלי טיפס איתי ולא עזב אותי לרגע ושמי שהיו פה לפני השאירו שלטים ורשמו עליהם לא תיאורים והסברים על הנוף הנשקף אלא דברי חכמה ורוח:

EVERYWHERE YOU LOOK SEE YOURSELF מראה מהר-הגמל, מצפה-רמון, אוגוסט 2018


לאן שלא תסתתרי תראי את עצמך

על ראש ההר ישבתי ותרגלתי, ישבתי וכתבתי חשבון-נפש יום-הולדת. מדי פעם עלו אנשים לפסגה, הצטלמו, נחו והמשיכו הלאה, ואני נשארתי לכתוב.

כשקראתי את השלט המהוה, בעברית, קראתי, למרות הגרסה באנגלית ששכנה לצידו, לאן שלא תסתתר תראה את עצמך, במקום, לאן שלא תסתכל תראה את עצמך. (צילום השלט מופיע בתמונה הראשית של הרשימה) למה חשבתי דווקא על להסתתר? ומפני מי או מפני מה אפשר להסתתר במקום חשוף כל כך כמו ראש הר?

והיה עוד שלט: תעזבהו יום יעזבך יומיים, השורה שפגשתי בנשל הנחש למאיר אריאל, ובסרט "שורו", בגרסה של ערן צור לשיר. שם, ולא במסכת ברכות ס"ח בתלמוד הירושלמי.
נשל הנחש, מספרים, הוא שיר שכתב מאיר אריאל לאביו סשה, בתור שיר פרידה. תעזבהו יום יעזבך יומיים, מספרים בארול אחד – מאיר אריאל ביוגרפיה (נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, כנרת, זמורה, 2016) הוא משפט שסשה, שהיה מנהל בית הספר בקיבוץ משמרות, נהג לומר לתלמידיו שהתרשלו בלימודים. הוא היה מזכיר להם את אמרת חז"ל אם תעזבני יום יומיים אעזבך – והתכוון אולי, אם רחקתם מהלימוד – רחק הלימוד גם מכם, והנה אתם רחוקים כפליים. וככל שתעזבו וככל שתרחקו, יהיה קשה יותר לשוב.

האם האב ודרכו היו הדברים שעזבו ונעזבו אבל נכנסו לנצח לתוך השיר? ואם לא, אז למה התכוון אריאל כשכתב תעזבהו יום יעזבך יומיים – לעזוב את מה? לעזוב את מי?

חשבתי על המשפט הזה ממרום הר-גמל ומול פני המכתש והמדבר ותהיתי אם הוא מדבר על האלוהי והאינסופי והנצחי או אולי על משהו אחר. אולי בפשטות הוא מדבר על לעזוב את עצמך, לנטוש את עצמך, את ההקשבה לקולך, את אהבת עצמך, את החמלה לעצמך ולכל הברואים (כשאת לבד על ראש ההר נראה שזה בעצם כל מה שיש) ושאחרי שעזבת, קשה יותר ויותר לחזור.

מראה מהר-הגמל, מצפה רמון, אוגוסט 2018

דעי מאין באת

למצפה-רמון הבאתי איתי את היה היתה של יעל נאמן. עותק שרומי השאילה לי, ושלקחתי איתי גם לכאן אל ניו-יורק כי לא סיימתי לקרוא אותו. לא סיימתי כי לא יכולתי, אבל אני עוד איכשהו מקווה שאוכל. למה לא סיימתי? אני הרי כל כך אוהבת את הכתיבה של יעל נאמן והיינו העתיד נצרב בלבי וגם היה היתה חדר אליו. למעשה הוא היה קרוב ללב מלכתחילה.

הסיפור על ההחמצה והדיכאון, על האופן שבו סיפור החיים נטווה ונרקם דרך השיחות והזיכרונות, ועל איך פזית, הגיבורה, השקיעה זמן ומרץ בלאסוף את עצמה ובלמחוק את עצמה תוך כדי. ועל התנועה הסיזיפית הזאת. 

ואני חושבת על להסתתר ועל למחוק. על היומן הסגול, זה שגזרתי ממנו את כל הדפים של הילדות, על תמונות מחזור שלא הגעתי לצילומים שלהן או שהתחפשתי בהן כך שאי אפשר יהיה לזהות אותי. על מקומות ואנשים שהיו חשובים לי ושאהבתי ושעזבתי בלי להשאיר סימן.  

"היה היתה" מאת יעל נאמן, אחוזת בית, 2018

ואז הגיע הרגע ההוא בספר. הרגע שבו מולי מלצר, המו"ל, העורך והחבר של פזית, מספר איך פזית הזמינה מחו"ל את Final Exit, קראה על הספר בעיתון וביקשה שיביאו לה עותק מחו"ל כי בעידן טרום אינטרנט זה היה די מסובך:

"פזית תמיד דיברה על הרצון שלה למות. עוד הרבה לפני שבא הסרטן. היתה תקופה שהיא מצאה ספר בשם Final Exit ['יציאה סופית', ספר שעוסק באיך למות כשבוחרים בזה, שפזית התחננה לעליזה שתקנה לה בחו"ל], והיא דיברה עליו בפרטי פרטים."

(היה היתה, יעל נאמן, עמ' 120)

זה הרגע שבו אני סוגרת את הספר. אולי ממשיכה עוד כמה שורות אבל הן כבר לא נקלטות בתודעה. אני נזכרת בנערה שהייתה אני, איך מצאתי קטע בעיתון, אפשר שאותו קטע שמצאה פזית, קטע על הספר החדש, פורץ הדרך והספק חוקי, עבור אלה שמבקשים למות, והפצרתי בחבר קרוב שנסע לחו"ל עם הוריו לחפש עבורי את הספר ולהביא לי אותו במתנה. והוא הביא.

אני נזכרת איך למדתי את הספר, את כל הפרקים כולל הפרק ששמו Bizarre Ways to Die, ומבינה שהסיפור הזה של פזית יהיה לי קשה מדי.

אבל עדיין לא מוכנה לוותר. ולראיה, הבאתי את היה היתה איתי לכאן. וחושבת: אפילו שקראתי את חלקו ושאני יודעת שהוא ספר נהדר, ספרים, אותיות ומילים – הם החומרים משני התודעה החזקים ביותר הקיימים, וכיוון שכוחם עצום, צריך לבחור בקפידה מה מכניסים פנימה ומתי, והאם הנפש יכולה לעמוד בזה כעת או בכלל.

Final Exit: The Practicalities of Self-Deliverance and Assisted Suicide for the Dying by Derek Humphry

עוברות שנים. אני עוברת דירה ומוצאת את Final Exit בין ערימות הספרים שאני מסדרת. אני מביאה את הספר לאחת הפגישות עם המטפל שלי אז, כדי להראות לו, וכדי לספר לו דרך הספר את הסיפור על הימים ההם בחיי. איכשהו יוצא שאני משאירה אותו שם. אני לא זוכרת אם זה משהו שהוא הציע או שאני ביקשתי, רק שזה מה שקרה.

לפעמים אני תוהה מה עשה בספר שנשאר אצלו ואם לא העברתי אליו אז בלי כוונה את הקללה. האם גם הוא לא יכול היה להרפות ממנו ושמר אותו אצלו בספרייה במשך שנים? אותו ואת לחש הנחמה שנשא?

מחוץ ל-NYPL – הספרייה הציבורית בניו יורק, רחוב 42, ספטמבר 2018

אני כותבת את הרשימה הזאת בניו יורק. בניו יורק שבה חייתי פעם, לפני שנים. בניו יורק שאליה באתי לחופש, לראות דברים חדשים, אבל כל העת קיימת גם המשיכה לחפש אחרי עצמי של פעם ואחרי עצמי של היום, ולהשוות ביניהן. ללכת בדרך העקבות שהשארתי כאן.

הבאתי איתי לפה אל ניו יורק גם את דרכו של אדם על פי תורת החסידות – חוברת דקיקה, קיצור של דברים שאמר מרטין בובר בסדרת הרצאות ב"קול ישראל", ושהמטפל שלי בימים ההם קרא לי ממנה לפעמים. 

בערב יום כיפור אני חושבת על הרשימה של בובר על חשבון-הנפש, הרשימה שפותחת את החוברת.
אני חושבת שהוא קרא לי אותה אז, ושזה החלק שתמיד אזכור ממנה ושיהיה קרוב ללבי, בגלל סוף הרשימה, בגלל הקטע שבו בובר טוען שלא תמיד חשבון-נפש הוא דבר טוב. שחשבון-נפש שאין בו חמלה ואין בו פתח ושער לתקווה, יכול להיות מצער ומכאיב ומזיק והרסני לנפש.

"דרכו של אדם לפי תורת החסידות", מרדכי מ. בובר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ה
 

איכה? היכן אתה בעולמך?

בובר מתחיל את הפרק בסיפור על רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהיה אסור בכלא הרוסי, ישב וחיכה לחקירה. ראש הבולשת בא במפתיע לתאו של הרבי והציג לו שאלה. הוא שאל איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכול, שואל לאדם איכה? הרבי השיב לו שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: איכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך, ואתה עד היכן הגעת בעולמך?
והוסיף הרבי, כך, למשל, קורא הקב"ה ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?

מששמע השר את מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק, התעורר והניח ידו על כתפו של הרב ואמר, 'בן חיל!' אבל לבו היה מפרפר בקרבו. 

(גרסה ארוכה יותר של הסיפור, ועוד עליו, אפשר לקרוא כאן)

השר מבקש לקנטר, לגלות סתירה מדומה, מסביר בובר, הוא מבקש להבין איך הקב"ה יודע כל, אבל שואל שאלה של אינו יודע, ומחפש את מי שמבקש להסתתר מפניו. הרבי, בשומעו את השאלה, משנה נושא, אומר לו מה גילו ומטלטל אותו, ואז מעביר אליו את השאלה: היכן אתה עומד בדרכך? הרי אתה הוא אותו אדם הראשון שאליו אמר אלהים את דברו: 'איכה?' אותו אדם הראשון שנחבא כדי להתחמק מהאחריות לחייו.

בובר כותב: שאלה זו שהאלהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו." (עמ' 11-10)

הקול, קול האלהים השואל, ממשיך בובר, אינו בא בסערה המסכנת את קיום האדם, הוא "קול דממה דקה" וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, מספר בובר, אין חיי האדם יוצאים לכלל דרך. דרכו של אדם מתחילה כשהוא מכוון עצמו לשמוע את הקול.


ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך

ואז מגיע בובר לקטע שקרוב ללבי ובשגללו כל הרשימה הזאת: כשאדם עושה את חשבון הנפש ושומע את הקול, מתחילה דרכו, אבל זה בתנאי שהקול הקורא, פותח פתח אל הדרך. אל תחילת הדרך אל האור. 

כי יש גם חשבון נפש שיש להישמר ממנו, אומר בובר, חשבון נפש שלא נושא פירות, חשבון נפש שהוא עינוי נפש. כזה שמביא רק לייאוש ולהסתבכות. יש שאלות ויש קולות שואלים, שרק מביאים על האדם עצבות.

ובובר חותם: "יש שהשטן שואל ומחקה את שאלת הקדוש ברוך הוא. אין זו שאלת האמת, אלא דומה היא לה, וסימנך שאין היא נפסקת בדיבור 'איכה?' אלא ממשיכה ואומרת: 'ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך'. יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת ואין לאדם שער להמשך חייו אלא בגאווה ובתעתועים שהם מידות השטן ותורת-החיים שלו."

כאן בובר מסיים, אבל אני רוצה להוסיף עוד דבר: לבקש שנדע להיזהר בימי הולדת ובימי כיפור ובימי חול ובימים שבהם נחה עלינו רוח העצבות והייאוש, ובכל שעה ושעה, מחשבון-נפש שאין בו חמלה. מחשבון נפש שמביא עלינו עצבות ועינוי נפש. 
והלוואי שנזכור את האפשרות של שינוי ושל גמישות ובעיקר של ראיית הטוב ושל התקווה. שנדע שלא עזבנו ולא נעזבנו, שלא הרחקנו מדי, שיש לנו דרך אל עצמנו ואל הטוב שבנו.

 

והנה פול סיימון, שבזכותו התרחש המסע הזה לניו יורק, להופעה האחרונה שלו, בניגון שמחבר את הדברים.  

*

תעתועים

ערב יום כיפור תש"ף, תל אביב

אני חוזרת אל הרשימה הזאת שוב, כעבור שנה, מנסה לקשור קצוות, לבאר דברים, ומתעלמת שוב, עד לסוף ממש, עד לרגע זה, מכך שיש סיבה לזה שהלכתי לעצמי לאיבוד בדרך, ושאני מחפשת את עצמי שוב ושוב או רצוא ושוב. אני מתעלמת ברשימה מזה שיש לדיכאון סיבה ולאובדנות סיבה, שהייתה סיבה לדיכאון ולאובדנות שלי, שיש סיבה לפוסט טראומה שלי, סיבה למטפלים ששזורים פה ברשימה. גם כשאני כותבת אני מסתתרת, גם כשאני מגלה אני מסתירה. 

לא סתם דיבר אלי הרעיון של חשבון-נפש ידידותי, חומל, של קול שואל אכפתי ודואג, קול שואל שהוא נדיב יותר מהקולות הפנימיים שלי. כי חשבון-נפש תחת השלכות של פוסט-טראומה ומנגנונים שעוצבו על ידה הוא אוסף קולות מופנמים של מתעללים, קולות שואלים שהם לא יותר מהאשמת קרבן. איך קרא לזה בובר? עינוי נפש. קולו השואל של השטן.

אז השנה אני רוצה להוסיף ולבקש שבעת חשבון-הנפש, כשנפתח את לבנו ונפנה מקום לשמוע את הקול, לפגוש באמת ולעומק את הדברים, נעשה זאת ברוך, כן, נהיה קשובים לקול החסד ולא רק לקול הדין, כן, ולא פחות מכך, נהיה קשובים להקשר שבו מתרחשים הדברים. למשל, להקשר שבו אחת מחמש נשים נאנסה, אחת משלוש הותקפה. אחד מכל שישה ילדים ואחת מתוך חמש ילדות נפגעים מינית.
שניטיב לראות את הסבל, ואת הדיכוי וההכחשה שמאפשרים את הדברים, ושנהיה קשובים לקול הקורא לנו לרפוא, ולרפא את החברה שבה אנו חיים.