"צפרדי וקרפד כל השנה" הוא הצפרדי וקרפד האהוב עלי והסיפור הפותח שלו "במורד הגבעה" הוא כנראה סיפור צפרדי וקרפד האהוב עלי.
צפרדי דפק בדלת של קרפד.
"קרפד, קום, התעורר", הוא קרא.
"צא החוצה ותראה
"כמה החורף נהדר!"
"אני לא יוצא", אמר קרפד,
"אני במיטה החמה שלי".
"החורף נורא יפה",
אמר צפרדי.
בוא החוצה ונעשה כיף".
ההתחלה הזאת משרטטת בדיוק את הדמויות ואת ההבדלים בין שני החברים – צפרדי העליז, העמל והאופטימי וקרפד הדואג, העייף מהחיים והפסימי.
"נראה שצפרדע מחייכת, בעוד שקרפד הוא בבירור יצור מופנם יותר, איטי יותר ודאוג", אמר ארנולד לובל המאייר והסופר, אבי צפרדי וקרפד וזוכה מדליית קלדקוט.
צפרדי, כמעט בכל סיפור, מנסה להוציא את קרפד מהמיטה, מהפיג'מה מהבית ולעשות איתו משהו כייפי ביחד. קרפד, כמעט בכל סיפור, מתנגד קשות ואז מתרצה. לפעמים זה פחות גרוע ויותר נחמד ממה שקרפד העלה בדעתו, לפעמים קורית קטסטרופה כמו זו שקרפד צפה או אפילו אחת גרועה ממנה. זה מה שקורה בסיפור הזה ב"במורד הגבעה". צפרדי משכנע את קרפד לצאת החוצה לחורף הקר, לעלות איתו על מזחלת שלג ולגלוש יחד איתו במורד הגבעה.
"המזחלת התחילה לנוע
במורד הגבעה.
"נוסעים!"
קרא צפרדי.
בדרך הייתה תלולית.
צפרדי עף מהמזחלת.
קרפד המשיך לטוס בין עצים וסלעים.
"צפרדי, אני שמח
שאתה כאן," אמר קרפד.
קרפד דילג מעל ערמת שלג
"לא הייתי מצליח
לכוון את המזחלת
בלעדיך, צפרדי", הוא אמר.
"אתה צודק. החורף זה כיף!"
עורב אחד התעופף לידו.
"שלום עורב", צעק קרפד.
"תראה את צפרדי ואותי.
אנחנו יודעים
לגלוש במזחלת
הכי טוב בעולם!"
"אבל קרפד", אמר העורב,
"אתה לבד על המזחלת".
קרפד הביט אחורה.
הוא ראה שצפרדי לא שם.
"אני לבד!"
צרח קרפד.
*
זה ברור למה קרפד צריך חבר כמו צפרדי אבל למה צפרדי מתעקש שוב ושוב לעשות דברים עם קרפד, כשקרפד פשוט רוצה שיעזבו אותו בשקט?
פתאום נדמה לי שדווקא צפרדי הוא זה שיותר זקוק לחברה של קרפד, הוא זקוק למבט של קרפד. הוא זקוק ללעשות דברים בשביל קרפד ולהרגיש מתפקד ועוזר, בעל ערך ומעניק, הוא זקוק לכך שקרפד יתקף לו כמה נהדר החורף וכמה כיף החורף. וכמה נהדר הוא. הרי בלעדי קרפד החורף הוא סתם חורף, לא נהדר ולא באמת כיף, הוא כיף בזכות קרפד, בזכות המבט הטוב שלו, בזכות הביחד שלהם.
*
אני נזכרת בתאונת סקייטבורד שהייתה לי פעם בביי רידג', ברוקלין, ניו יורק. ק' הרכיבה אותי על הסקייטבורד שלה, היא עמדה ואני ישבתי לפניה בברכיים מקופלות, חבוקות. דהרנו במורד כביש הגבעה שליד הפארק, היה מפחיד וסוער ומרגש. לפני זה רציתי לרכוב לבד אבל לא העזתי, פחדתי, והיא הציעה והפצירה וסמכתי עליה והסכמתי. יחד דהרנו במורד הגבעה, הרוח בשערי ומהירות גבוהה ורחש גלגלי הסקייטבורד על פני הכביש הריק. פתאום הגיעה מכונית ממול. ק' ירדה באינסטינקט מעל הסקייטבורד. הסקייטבורד תפס תאוצה והתחיל לדהור בכיוון המכונית. ניסיתי להאט, אגרופים כנגד הכביש. הסקייטבורד רק תפס עוד ועוד תאוצה במורד הגבעה. פנסי המכונית האירו ישר עלי. בום! פתאום אני עפה מהסקייטבורד מחזיקה בו ונגררת אחריו. טראח! אני שוברת שמאלה כדי לא להידרס על ידי מכונית נוסעת, ונתקעת במכונית חונה. פף! אני מתהפכת, הסקייטבורד מפליג לדרכו, אני שרועה על הגב.
cut to
ק' עומדת מעלי ונקרעת מצחוק.
אני חבולה כהוגן בכפות הידיים, במרפקים, בברכיים, בסנטר.
ובעיקר, מרגישה מאוד מאוד קרפד.
אני חושבת שאני נושאת בתוכי גם את הצפרדי וגם את הקרפד. ואולי ריבוי של צפרדי וקרפד. את הצפרדי שרוצה לצאת החוצה ולהוציא החוצה, שמבקשת שמישהו יראה יחד איתי ואותי ויתקף לי את היופי והטוב שאני רואה בעולם. אני חושבת שאני נושאת בתוכי את הקרפד שרוצה שיניחו לה אבל שגם לא יניחו לה. שיראו אותה וירצו בחברתה למרות שהיא לא במצב רוח והיה לה יום גרוע או ימים גרועים, למרות שאין לה חשק לצאת מהמיטה. שרוצה, למרות הכול, שלא יוותרו עליה ויציעו לה לצאת לגלוש במורד הגבעה ולחפש את האביב שמעבר לפינה. ובעיקר, רוצה לשמוע את צפרדי מספר לה סיפורים של נחמה.
אגב, הצלקות בגב כף יד שמאל, אלה שאני הכי מחבבת, שהכי מחייכות אותי, הן מתאונת הסקייטבורד הזאת.
ספרי "צפרדי וקרפד" בעיני הם מופת של ספרות ילדים הומניסטית או אולי פשוט ספרות מופת הומניסיטית. יש בהם אמת עמוקה ונוגעת על חברות ועל זוגיות, על יחסים, יש בהם ייאוש קיומי אמיתי אבל גם תועפות של חסד ונחמה והומור – מהם עשויים החיים.
אני עושה צפרדי בספרייה בספרייה הציבורית בניו יורק, .NYPL, 42nd St"צפרדי וקרפד חברים" הספר הראשון בסדרה, ראה אור בשנת 70, לפני 50 שנה. "יש מימד נוסף לפופולריות המתמשכת של הסדרה," אומרת אדריאן, בתו של לובל. "צפרדי וקרפד הם בני אותו מין והם אוהבים זה את זה, במובן זה הספרים הקדימו את זמנם".
ארבע שנים אחרי שהספר הראשון בסדרה ראה אור, לובל שהיה נשוי ובעל משפחה, יצא מהארון בפני בני משפחתו. אדריאן חושבת שצפרדי וקרפד סימנו את תחילת היציאה מהארון.
*
"כשלאדם מבוגר יש אהבה נכזבת, הוא כותב על זה. אולי הוא מגרש את השדים דרך כתיבת רומן. כשלי יש אהבה נכזבת, אני צריך למצוא דרך להשתמש בכל הכאב והסבל האלה, ולעשות מהם יצירה לילדים."
לובל סיפר שכילד היה מעלה הצגות במרתף הבית, מצייר תפאורה על סדינים ומעלה מופעים לחבריו הקטנים. הסיפוק מההפקות היה כנראה עצום מפני שלובל המשיך לספר סיפורים כל חייו. הוא מת בגיל 54 מאיידס.
"יש עולם קטן בקצה העיפרון שלי, אני הבמאי, מעצב התלבושות וגם זה שמרים את המסך."
איזה סיפור צפרדי וקרפד אהוב עליכם?
"צפרדי וקרפד כל השנה" סיפר וצייר: ארנולד לובל. תרגום: יהודה ומולי מלצר. אדם, מוציאים לאור, ירושלים, 1982.
הפוסט מוקדש לחברתי האהובה ציפי גוריון מורדי ולימים כאלה, שקרפד לא היה יוצא בהם מהמיטה.
"צפרדי וקרפד כל השנה הוא הספר העשירי שבחרתי להציג באתגר העטיפות והצגתי גם בקבוצה המופלאה שמתהווה לה שציפי אני הקמנו, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער.
ועוד קצת צפרדי וקרפד:
אדריאן לובל שממשיכה את דרכו של אביה ומאיירת בעצמה, גילתה ספרונים כרוכים שהכין אביה לחברים עוד בשנות הששים, ובהם סיפורי צפרדי וקרפד מוקדמים. אדריאן השלימה את העבודה עליהם, צבעה את האיורים ודאגה שהספרים יראו אור.
איך חמישים שנות צפרדי וקרפד עיצבו אינספור חברויות ספרותיות, Slate Magazine
