קטגוריות
פינת ילדים פינת כתיבה

צפרדי וקרפד כל השנה

"צפרדי וקרפד כל השנה" הוא הצפרדי וקרפד האהוב עלי והסיפור הפותח שלו "במורד הגבעה" הוא כנראה סיפור צפרדי וקרפד האהוב עלי.

צפרדי דפק בדלת של קרפד.
"קרפד, קום, התעורר", הוא קרא.
"צא החוצה ותראה
"כמה החורף נהדר!"
"אני לא יוצא", אמר קרפד,
"אני במיטה החמה שלי".
"החורף נורא יפה",
אמר צפרדי.
בוא החוצה ונעשה כיף".

ההתחלה הזאת משרטטת בדיוק את הדמויות ואת ההבדלים בין שני החברים – צפרדי העליז, העמל והאופטימי וקרפד הדואג, העייף מהחיים והפסימי.
"נראה שצפרדע מחייכת, בעוד שקרפד הוא בבירור יצור מופנם יותר, איטי יותר ודאוג", אמר ארנולד לובל המאייר והסופר, אבי צפרדי וקרפד וזוכה מדליית קלדקוט.


צפרדי, כמעט בכל סיפור, מנסה להוציא את קרפד מהמיטה, מהפיג'מה מהבית ולעשות איתו משהו כייפי ביחד. קרפד, כמעט בכל סיפור, מתנגד קשות ואז מתרצה. לפעמים זה פחות גרוע ויותר נחמד ממה שקרפד העלה בדעתו, לפעמים קורית קטסטרופה כמו זו שקרפד צפה או אפילו אחת גרועה ממנה. זה מה שקורה בסיפור הזה ב"במורד הגבעה". צפרדי משכנע את קרפד לצאת החוצה לחורף הקר, לעלות איתו על מזחלת שלג ולגלוש יחד איתו במורד הגבעה.


"המזחלת התחילה לנוע
במורד הגבעה.
"נוסעים!"
קרא צפרדי.
בדרך הייתה תלולית.
צפרדי עף מהמזחלת.
קרפד המשיך לטוס בין עצים וסלעים.
"צפרדי, אני שמח
שאתה כאן," אמר קרפד.
קרפד דילג מעל ערמת שלג
"לא הייתי מצליח
לכוון את המזחלת
בלעדיך, צפרדי", הוא אמר.
"אתה צודק. החורף זה כיף!"
עורב אחד התעופף לידו.
"שלום עורב", צעק קרפד.
"תראה את צפרדי ואותי.
אנחנו יודעים
לגלוש במזחלת
הכי טוב בעולם!"
"אבל קרפד", אמר העורב,
"אתה לבד על המזחלת".
קרפד הביט אחורה.
הוא ראה שצפרדי לא שם.
"אני לבד!"
צרח קרפד.
*


זה ברור למה קרפד צריך חבר כמו צפרדי אבל למה צפרדי מתעקש שוב ושוב לעשות דברים עם קרפד, כשקרפד פשוט רוצה שיעזבו אותו בשקט?
פתאום נדמה לי שדווקא צפרדי הוא זה שיותר זקוק לחברה של קרפד, הוא זקוק למבט של קרפד. הוא זקוק ללעשות דברים בשביל קרפד ולהרגיש מתפקד ועוזר, בעל ערך ומעניק, הוא זקוק לכך שקרפד יתקף לו כמה נהדר החורף וכמה כיף החורף. וכמה נהדר הוא. הרי בלעדי קרפד החורף הוא סתם חורף, לא נהדר ולא באמת כיף, הוא כיף בזכות קרפד, בזכות המבט הטוב שלו, בזכות הביחד שלהם.


*
אני נזכרת בתאונת סקייטבורד שהייתה לי פעם בביי רידג', ברוקלין, ניו יורק. ק' הרכיבה אותי על הסקייטבורד שלה, היא עמדה ואני ישבתי לפניה בברכיים מקופלות, חבוקות. דהרנו במורד כביש הגבעה שליד הפארק, היה מפחיד וסוער ומרגש. לפני זה רציתי לרכוב לבד אבל לא העזתי, פחדתי, והיא הציעה והפצירה וסמכתי עליה והסכמתי. יחד דהרנו במורד הגבעה, הרוח בשערי ומהירות גבוהה ורחש גלגלי הסקייטבורד על פני הכביש הריק. פתאום הגיעה מכונית ממול. ק' ירדה באינסטינקט מעל הסקייטבורד. הסקייטבורד תפס תאוצה והתחיל לדהור בכיוון המכונית. ניסיתי להאט, אגרופים כנגד הכביש. הסקייטבורד רק תפס עוד ועוד תאוצה במורד הגבעה. פנסי המכונית האירו ישר עלי. בום! פתאום אני עפה מהסקייטבורד מחזיקה בו ונגררת אחריו. טראח! אני שוברת שמאלה כדי לא להידרס על ידי מכונית נוסעת, ונתקעת במכונית חונה. פף! אני מתהפכת, הסקייטבורד מפליג לדרכו, אני שרועה על הגב.
cut to
ק' עומדת מעלי ונקרעת מצחוק.
אני חבולה כהוגן בכפות הידיים, במרפקים, בברכיים, בסנטר.
ובעיקר, מרגישה מאוד מאוד קרפד.

אני עושה קרפד בספרייה בספרייה הציבורית בניו יורק, .NYPL, 42nd St

אני חושבת שאני נושאת בתוכי גם את הצפרדי וגם את הקרפד. ואולי ריבוי של צפרדי וקרפד. את הצפרדי שרוצה לצאת החוצה ולהוציא החוצה, שמבקשת שמישהו יראה יחד איתי ואותי ויתקף לי את היופי והטוב שאני רואה בעולם. אני חושבת שאני נושאת בתוכי את הקרפד שרוצה שיניחו לה אבל שגם לא יניחו לה. שיראו אותה וירצו בחברתה למרות שהיא לא במצב רוח והיה לה יום גרוע או ימים גרועים, למרות שאין לה חשק לצאת מהמיטה. שרוצה, למרות הכול, שלא יוותרו עליה ויציעו לה לצאת לגלוש במורד הגבעה ולחפש את האביב שמעבר לפינה. ובעיקר, רוצה לשמוע את צפרדי מספר לה סיפורים של נחמה.

אגב, הצלקות בגב כף יד שמאל, אלה שאני הכי מחבבת, שהכי מחייכות אותי, הן מתאונת הסקייטבורד הזאת.

ספרי "צפרדי וקרפד" בעיני הם מופת של ספרות ילדים הומניסטית או אולי פשוט ספרות מופת הומניסיטית. יש בהם אמת עמוקה ונוגעת על חברות ועל זוגיות, על יחסים, יש בהם ייאוש קיומי אמיתי אבל גם תועפות של חסד ונחמה והומור – מהם עשויים החיים.

אני עושה צפרדי בספרייה בספרייה הציבורית בניו יורק, .NYPL, 42nd St

"צפרדי וקרפד חברים" הספר הראשון בסדרה, ראה אור בשנת 70, לפני 50 שנה. "יש מימד נוסף לפופולריות המתמשכת של הסדרה," אומרת אדריאן, בתו של לובל. "צפרדי וקרפד הם בני אותו מין והם אוהבים זה את זה, במובן זה הספרים הקדימו את זמנם".
ארבע שנים אחרי שהספר הראשון בסדרה ראה אור, לובל שהיה נשוי ובעל משפחה, יצא מהארון בפני בני משפחתו. אדריאן חושבת שצפרדי וקרפד סימנו את תחילת היציאה מהארון.
*
"כשלאדם מבוגר יש אהבה נכזבת, הוא כותב על זה. אולי הוא מגרש את השדים דרך כתיבת רומן. כשלי יש אהבה נכזבת, אני צריך למצוא דרך להשתמש בכל הכאב והסבל האלה, ולעשות מהם יצירה לילדים."
לובל סיפר שכילד היה מעלה הצגות במרתף הבית, מצייר תפאורה על סדינים ומעלה מופעים לחבריו הקטנים. הסיפוק מההפקות היה כנראה עצום מפני שלובל המשיך לספר סיפורים כל חייו. הוא מת בגיל 54 מאיידס.

"יש עולם קטן בקצה העיפרון שלי, אני הבמאי, מעצב התלבושות וגם זה שמרים את המסך."
איזה סיפור צפרדי וקרפד אהוב עליכם?

"צפרדי וקרפד כל השנה" סיפר וצייר: ארנולד לובל. תרגום: יהודה ומולי מלצר. אדם, מוציאים לאור, ירושלים, 1982.

הפוסט מוקדש לחברתי האהובה ציפי גוריון מורדי ולימים כאלה, שקרפד לא היה יוצא בהם מהמיטה.

"צפרדי וקרפד כל השנה הוא הספר העשירי שבחרתי להציג באתגר העטיפות והצגתי גם בקבוצה המופלאה שמתהווה לה שציפי אני הקמנו, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער.

ועוד קצת צפרדי וקרפד:

אדריאן לובל שממשיכה את דרכו של אביה ומאיירת בעצמה, גילתה ספרונים כרוכים שהכין אביה לחברים עוד בשנות הששים, ובהם סיפורי צפרדי וקרפד מוקדמים. אדריאן השלימה את העבודה עליהם, צבעה את האיורים ודאגה שהספרים יראו אור.

"צפרדי וקרפד חברים" סרט קצר משנת 1985

איך חמישים שנות צפרדי וקרפד עיצבו אינספור חברויות ספרותיות, Slate Magazine

צפרדי וקרפד חברים בערבית, חצבני ספרים לילדים

קטגוריות
פינת ילדים פינת כתיבה

מלחמת הדוכנועים

מ"מלחמת הדוכנועים" למדתי אהבה לניו יורק, פציפיזם, אקטיביזם, חיבה לדוכנועים, השראה למחזה הראשון שכתבנו אחותי ואני, וחיבה לבנאים גולים (הונזה!), למטרות קרושה ולקצרנות.
מלחמת הדּוּכָנוֹעִים הוא ספר הקאלט שלי, הספר שקרוב לוודאי קראתי יותר מכל ספר אחר. כשקראתי אותו לראשונה אי אז בשנות השמונים, הייתי ילדה, והוא סיפר על עתיד רחוק, ב-1991, שבו המשאיות משתלטות על רחובות העיר ניו יורק, והייתה לו הקדמה משנת 2001 שזה בכלל נראה היה דמיוני:

"הכל מתחיל יום בהיר אחד, בניו יורק של שנת 1991: רוכלי הדוכנועים – אותם דוכנים-על גלגלים למכירת פירות וירקות, פרחים וכדומה – מגלים שנהגי המשאיות הכריזו עליהם מלחמה. הדוכנועים מחליטים להשיב מלחמה שערה. אבל איך מנצחים במלחמת דוד-וגלית שכזאת? …
מלחמת הדוכנועים היא אמנם מלחמה משעשעת, דמיונית במקצת, אבל כדברי המחברת בהקדמה שלה, 'תמיד האמנתי שלא נצליח להשכין שלום בעולם עד אשר נבין כולנו איך פורצות מלחמות'".

הטקסט מתוך גב העטיפה, וזה נכון. באמת אפשר להבין מהספר איך פורצות מלחמות. ואיך פוליטיקאים מורחים אותנו (נאום חמאת הבוטנים) ואיך סלבס נעשים סמל ומובילים מאבקים חברתיים במקומות ובזמנים שבהם מנהיגים מקומיים לא זוכים לתהילה ועמלים בסתר, ולמה מורים בלי נעצים אנחנו לא רוצים.

הספר נכתב במקור בשנת 1967 ותורגם לעברית בשנת 1985. יש לספר תרגום מקסים (תירגמה: זינה כפרי ז"ל, חברת קיבוץ נען, שהשקיעה במלאכת התירגום את מיטב כשרונה ומרצה, בעודה נאבקת עם מחלה אנושה, עד כלות כוחה. הספר מוקדש לזכרה) ואיורים נהדרים שאייר דודו גבע, איורים שהם ממש עוד שכבה של הטקסט, עולם דימויים נוסף, עשיר, מדויק לטקסט הזה ובלתי נפרד ממנו, למרות שהוא נוסף לטקסט כעשרים שנה אחרי שנכתב, וקיים רק עבור אלה שקראו את הספר בתרגום לעברית. תמיד הצטערתי בגינם בשביל האמריקנים שלא זכו לאיורים מבריקים כאלה, וגם לביקור של גבע בפרק מסוים שבו הוא הוסיף טקסט משלו לספר.

**
ברוח מלחמת הדוכנועים למדתי לראות מיני מאבקים חברתיים, מאבקים עירוניים וסביבתיים וגם את מאבק החנויות העצמאיות בתאגידי וברשתות הספרים.
ב-2007 התקיימה בסיפור פשוט – חנות ספרים, החנות שעבדתי בה אז ובמשך למעלה משש שנים, פגישה שניסתה לאגד חנויות עצמאיות והוצאות עצמאיות ולקדם את חוק הספרים ושינוי בשוק הספרים. ישבתי אז בפגישה וכתבתי פרוטוקול והרגשתי שאני בת דמותה של מרים פורטליטי מפרק 8 במלחמת הדוכנועים, שמזלה זימן אותה להיות נוכחת בפגישה שבה נרקמה תוכנית האב של חברת אמלעת והמזימה לחטוף את מקסי קורנסי, והיא רשמה רשימות קצרנות באותה ישיבה, רשימות שהודלפו בהמשך והצילו את המצב.

כל כך הרבה דברים קרו מאז: עלייתה ונפילתה של סטימצקי, מיני מיזוגים של בעלי רשתות והוצאות לאור, חוק ספרים שקם ונפל, חנויות עצמאיות שנפתחו ועוד יותר שנסגרו, ומותם של בעלי ובעלות חנויות עצמאיות אהובים – דינה לי מיאפא וקפה דינה, חיים מבזל, ועוד.

כולנו היינו בעיני כמו הדוכנועים, נלחמים מלחמת דוד בגולית בשביל המקום שלנו, אבל יותר מזה, בשביל הקהילות שלנו, הקוראים שלנו. כי הגדולים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל מה שהם רוצים לא יהיה בהכרח לטובת הקוראים.

**
את ניו יורק הכרתי בזכות ספרי הילדים: בזכות הרייט המרגלת, אילן גדל בברוקלין ובעיקר בזכות מלחמת הדוכנועים. הספר מצליח ללכוד ניו יורק ישנה וניו יורק משתנה וניו יורק עתידית ולייצר נוסטלגיה לכולן בו זמנית. הוא מזכיר רחובות ופינות רחוב, פארקים, עסקים, נקודות ציון שבהן התרחשו הקרבות, כך שכשהגעתי בפעם הראשונה לניו יורק בגיל 12, כבר הכרתי אותה כאילו גדלתי בה.

חלמתי על נקניקיה בלחמניה מניקי נקניקיה – אבל כשהגעתי לשם כבר הייתי צמחונית ולא יכולתי, והזמנתי במקום זה לחמניה בלי נקניקיה אבל עם חרדל וקטשופ וכרוב כבוש, וקניתי אותה בגשם בדוכנוע בסנטרל פארק, בעצם קניתי אותה בכמה דוכנועים שוב ושוב, וזה חיבר אותי לגיבורים שלי ולמלחמה שלהם שכבר נגמרה בספר, אבל לגמרי לא נגמרה במציאות, וככה יכולתי לתמוך בהם.

כל רחוב הזכיר לי את הספר ואת דמויותיו (גם בזכות פרק 13: מפת הקרב), וכמובן כל דוכנוע וכל משאית. כל דוכן פרחים הזכיר את מוריס פרחים ואת זרח הפרח, כל קרטון לא מיושר ובייחוד כל קרטון מיושר, הזכיר את קרלוס מיישר הקרטונים, כל בייגלה את סבא ירושלים וכל תפוח את גנרל אנה. וכמובן, כל חבית חמוצים – הזכירה לי את האירוע המחולל של הספר – טבח הנרקיסים.
**
כל כמה זמן הייתי פונה לאיש הקשר האהוב שלי במודן, שהיה משיג לי מדי פעם עותקים נדירים של הספר, ומנסה לשכנע שזה ספר חשוב חשוב, בייחוד בתוספת האיורים והמכתבים של דודו גבע, שהוא עומד לגמרי במבחן הזמן, שפה, בייחוד פה, צריך כל כך ללמוד וללמד איך פורצות מלחמות, שאולי זה הדבר העיקרי שצריך לעשות פה, ושאין דרך טובה יותר לעשות זאת מלקרוא ולספר את סיפור מלחמת הדוכנועים, ולכן צריך מאוד מאוד להוציא אותו לאור שוב.

מלחמת הדוכנועים מאת ג'ין מריל, הוצאת "אדם", 1985

אוהבים את מלחמת הדוכנועים ורוצים לקרוא שוב? מעולם לא קראתם ואתם מבינים שזה חשוב? הפיצו את הבשורה ובקשו ממודן הוצאה לאור לגרום לזה לקרות.

ותודה עצומה להוצאת "אדם", שבחרה והוציאה ותרגמה את הספר, ושבעצם שכל ספר שהוציאה לאור היה מרחיב לב וקסום. באמת שאני לא יודעת מי הייתי הופכת להיות בלי מלחמת הדוכנועים ובלי צפרדי וקרפד.

#מלחמת_הדוכנועים

קטגוריות
פינת ילדים פינת כתיבה

איך חוזרים מארץ יצורי הפרא

היה היה סופר-אמן שעבד על טקסט לספר על ילד בשם מקס שיצא אל ארץ יצורי הפרא. כשהגיע למקום מסוים בטקסט, לקראת הסוף, רצה הסופר-אמן להחזיר את מקס הביתה. הוא לא הצליח למצוא את הדרך הנכונה לומר את זה. הוא ישב במשרד העורכת והעורכת אמרה, "אז, למה רצה מקס לחזור הביתה?" "נראה לי שנמאס לו", השיב הסופר-אמן," "אבל זה לא זה." "אז, למה אתה חושב שהוא רצה לחזור הביתה בדיוק ברגע ההוא?" שאלה העורכת. העורכת המשיכה לשאול, והסופר-אמן לא התרגז כיוון שהבין שהעורכת מנסה לעזור לו להגיע אל מה שבאמת נמצא בלב מחשבותיו ובלב ליבו. אבל איכשהו הוא לא כל כך הצליח להביא את עצמו לומר את הדבר. הוא התפתל וגיחך "הוא רק רצה להיות עם אמא שלו," אמר בקול תינוקי מבויש, "אבל אני לא יכול להגיד את זה." "טוב, אתה לא יכול להגיד בדיוק את זה," אמרה העורכת. "אבל באמת, למה הוא רצה לחזור הביתה בדיוק ברגע ההוא?"
היו עוד כמה ניסיונות מבודחים ששניהם ביטלו. ואז הסופר-אמן הסיט את מבטו ואמר בהיסוס, ברוב רוך, "הוא רצה להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל, אבל לא באמת יכולתי להגיד את זה." "למה לא?" אמרה העורכת. "זה פשוט מושלם, ובדיוק לזה אתה מתכוון, אבל מסיבה סנדקית מוזרה לא הצלחת להביא את עצמך לומר את זה. אבל זה מושלם." וזה היה מושלם, וזה מושלם. וזה הגיע מלב מחשבותיו ומלב ליבו של הסופר-אמן. העורכת פשוט המשיכה לשאול ולשאול עד שסנדק הצליח להודות בזה, הצליח להביא את עצמו לומר את המילים עצמן."

ומקס מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד ורצה נורא להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל

*
מוריס סנדק שברא את הילד מקס ואת ארץ יצורי הפרא סיפר שעסק רק בנושא אחד – בשאלה שלא הניחה לו – איך ילדים שורדים מבוגרים, איך ילדים שורדים הורים. בשביל לשרוד את אמא שלו שלא רואה אותו, היה על מקס לברוא עולם פנטסטי, לשלוט בו ולשלוט בזעם שלו, למצוא בתוכו מקום שסולח ומתגעגע ומבקש את אמא ואת אהבתה.
כדי לשרוד את ההורים שלו, את הוריו המהגרים קשי היום, שעזבו ארץ ובית וקרובים שלא ראו עוד לעולם, כדי לשרוד את אמו הדכאונית, היה על סנדק לברוא עשרות עולמות פנטסטים, לצייר ולכתוב אותם ולמצוא בהם גאולה.

התמונה שמשלימה את הסיפור היא רישום מוקדם של העמוד האחרון בספר "ארץ יצורי הפרא". אם תחפשו, תמצאו בקצה השמאלי דמות אישה. אפשר שזאת אמא של מקס, שדמותה נעדרת בגרסה הסופית של הספר.

 רישום מוקדם שלא פורסם של העמוד האחרון ב"ארץ יצורי הפרא", מתוך הארכיון של מוריס סנדק
The Maurice Sendak Collection is on deposit at the University of Connecticut 
All images copyright The Maurice Sendak Foundation

בזמן שאני כותבת אני חושבת על השיר הזה, "שרף אורנים" של אביב גדג' ועולים בי זיכרונות מהופעות של אביב שבהם קהל רב קורא בקול גדול:
"אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי?
אמא האם את עוד אוהבת אותי?
האם את עוד אוהבת אותי?"

ואולי סנדק גם נותן איזו תשובה אפשרית ל"לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים?"

מוריס סנדק נולד ב-10.6.1928 ונפטר ב-8.5.2012.
מוזמנים להציץ בארכיון של מוריס סנדק.
על סנדק ועל איך ילדים אצל סנדק שורדים מבוגרים וטראומות, כתב כאן ריצ'רד גוטליב.
הציטוט מפי אורסולה נורדסטרום, עורכת מיתולוגית של ספרי ילדים בהוצאת הרפר, והעורכת של מוריס סנדק. מתוך הספר Celebrating Children's books, Edited by Betsy Hearne and Marilyn Kaye, The Zena Sutherland Lectureship Fund, 1981,