קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

אשמנו. בגדנו. גזלנו. פגענו מינית.

יש לי ניסוי כזה שאני עושה מפעם לפעם, אני שואלת נשים שאני מכירה או שרק פגשתי אם הן מפחדות מגברים, אפילו מגברים שהן יצאו איתם פעם או חיות איתם היום. התשובה היא כן, כמעט תמיד כן. רק פעמיים מתוך עשרות פעמים קיבלתי תשובה אחרת, וגם היא לא הייתה לא מוחלט. היא פשוט לא הייתה כן מיידי וגורף. זו המציאות המושתקת של חיינו – אנחנו חיות עם ולצד גברים ומפחדות מהם. וכולנו מכחישים ומכחישות את זה כי בכל זאת צריך להמשיך את האנושות וזוגיות ונורמטיביות, אבל אין שום דבר נורמטיבי בקשרים שבבסיס שלהם יש אימה ופחד של צד אחד מהצד האחר.

ראשית חכמה זה להכיר בזה.

היומיום של נשים הוא הטרדות ופגיעות ויש לנו הרף עין לשער אם הגבר הזה רק יקלל, יירק, יטריד, יעקוב אחרינו או יכה, יאנוס, יחנוק, ידקור, ירצח.

אני תוהה איך עם כל הטכנולוגיה לא הומצאה הדרך שבה גברים יחוו ליום אחד, לשעה, לדקה את האימה שבללכת בתור אישה בעולם. אבל בעצם הטכנולוגיה כבר הומצאה, מילים. לקרוא נשים בלב פתוח, לקרוא ספרות שכתבו נשים. לראות את העולם בעיניים שלנו.

לכן אני מאוד חשדנית לגבי ענף הספורט החדש של גברים שמתוודים קבל עם ועדה וכיכר, על פגיעות מיניות שפגעו בנשים. זה נכון גם לכיכר הפייסבוק הווירטואלית וגם למיני הפגנות וכינוסי "אני פגעתי".

כל עוד לא מדובר פה ב"ועדות פיוס" נוסח דרום אפריקה או בתהליך של "צדק מאחה" או במשהו שמאורגן יחד עם הנפגעות והנפגעים הספציפיים, ועל דעתם ורצונם, על דעתנו ורצוננו, זה מרגיש כמו משהו שנעשה כדי להזדכך וכדי להתנקות מאשמה, לא כדי לקחת אחריות ולא כדי שמישהי או מישהו ירגישו מוגנים יותר בעולם.

ה"אשמנו בגדנו גזלנו" הזה, מרגיש כמו עוד "ארדוף אשיג אחלק שלל", כמו עוד "לכבוש את ההר".

לכן הלרוץ לספר לחברה איך פגענו, מרגיש לי עוד מאותו הדבר.

מה אני מנסה לומר?

שלפני שמיטהרים מחטאים בכיכר העיר, הייתי רוצה לראות איזה מהלך פנימי עמוק או מהלך ציבורי שקורא למהלך עמוק, פנימי. אחרת, זה עוד שימוש בנשים, ובכלל שימוש בנפגעות ובנפגעים.

לא הייתי רוצה לדמיין אפילו את הגברים שפגעו בי, המתים והחיים, מעלים זיכרונות ומשווים סיפורים, ואולי גם מקבלים זה מזה טפיחה על השכם, ואולי גם מעוררים מזה מינית, כי זה לא תהליך עמוק של טיפול והתמודדות עם האשמה, זה לא תהליך מתווך. אין לי איך לתאר כמה זה מחריד ומטריג.

אשמח לראות גברים בכיכר העיר מדברים, מקשיבים זה לזה, משתפים, מבינים, חומלים, אבל לא כשהנושא והסטינג הוא שיתוף על איך פגענו בנשים. דברו בינכם, בקבוצות, בטיפול, למשל על איך וכמה אתם פגועים, מה עושה אתכם לכאלה שלא רואים נשים ממטר, שמשתמשים בנשים, מה אתם עברתם במשפחה, בבית הספר, בשבט, בישיבה, ברחוב, במלתחות, בצבא, בעבודה, כמה מכם נפגעו לפני שפגעו, ולא דיברו ולא טופלו וכמה מעט חוסר אונים ותסכול אתם מסוגלים להכיל, וכמה אתם מוכנים לפגוע כדי לא להרגיש את זה שוב לעולם. יש כל כך הרבה על מה לדבר והיום קצר והמלאכה מרובה והפועלים? שותקים.

*

אבא שלי היה גבר כזה, שהשתמש בכל מי שסביבו. המוות שלו היה אחד הדברים העצובים. גם כי הקשר שלנו היה אחד הדברים העצובים וגם כי לראות אותו קמל והולך, מאבד את כל מה שהיה לו, ויקר לו, ומאבד עוד, היה שובר לב. אבל גם כי הוא היה ריק מבפנים. כל השיח הפנימי שלו היה כלפי חוץ, והרבה ממנו הוא ניהל דרכי – הוא השתמש בי בתור עדה, ביוגרפית, פסיכולוגית, ותכל'ס בתור כל מה שהיה צריך. היה קשה לעזור לו לעשות שלום ולהיפרד מהעולם כי הוא חי מחוץ לעצמו, לא היה לו שום קשר עם עצמו. הוא כל כך היה רגיל להיות מחוץ לו ולחפש את עצמו בהשתקפות שלו בעיני אחרים.

סיפורי המורשת שהשאיר לי, הדברים האחרונים שבחר לשתף במגדל האשפוז באיכילוב, היו סיפורי גבורה וכיבוש של נשים, שהיו בעצם סיפורי הטרדה ופגיעה מינית, רק שהוא היה עיוור לחלוטין למה שהוא מספר ומשאיר אחריו.

הוא אף פעם לא הספיק לעצמו ושום דבר לא הספיק לו. הוא עבר מלחמות, הוא עבר סרטן אלים בגיל צעיר, דברים שניצל מהם בנס ושחשבתי שאמורים לגרום לו להעריך את החיים ואת האנשים שסביבו יותר. אבל בעצם שום דבר מזה לא היה מעובד, וזה גרם לו עוד יותר לא לראות אף אחד ואף אחת ממטר. כולם היו אובייקטים לשימושו.

*

פעם התאהבתי במישהו רק בגלל ששמעתי אותו מדבר בלהט על איך חשוב להתייחס לאחר כסובייקט ולא כאובייקט. מדבר על איך לא להשתמש באחר. חשבתי שזה סימן שנוכל להיות ביחד, שהוא יראה אותי. אחר כך הבנתי שכל זה היה תיאורטי. פילוסופי. שבעצם לא היה לו מושג איך עושים את זה, איך לא משתמשים בנשים. אף אחד לא לימד אותו את זה. לימדו אותו:

תשמיש לשמש להשתמש

בעל לבעול בעלות

זה נמצא בשפה. זה נמצא בכל מקום. גברים לא מתייחסים לנשים כאל סובייקט, וגרוע מזה, נשים מפנימות את זה וגם כן מציעות את עצמן לשימוש ודואגות לספק חווית משתמש טובה. רובנו חיים מחוץ לעצמנו.

*

הסיפורים שמעלות חברות על פגיעות מיניות קשות שעברו, הם שוברי לב. אני עוד לא מעלה סיפורים כאלה, אבל אני אומרת גם אני – זה גם קרה לי. יש מעט מרחבים שבהם נשים יכולות לדבר על זה, והם משמעותיים ומצילי חיים, הלוואי שיהיו עוד מרחבים כאלה גם לגברים.

גבר הוא החברותא שלי לדבר על ההתמודדות עם ההשלכות של הפגיעה. גם גברים ערים בלילה מרוב פוסט טראומה, מתמודדים עם אינסוף פחדים שמצמצמים את החיים, מתקשים להתרכז או לתפקד בלימודים, בעבודה, ביחסים, מתקשים לבנות חיים. גם גברים משוועים לטיפול מומחה בטראומה. ויש להם כל כך מעט ממנו. החברותא שלי, ממשיך לחפש לעצמו טיפול, אחרי למעלה מעשרים וחמש שנה של מטפלים ומטפלות וטיפולים. בדרך הגיע אל מטפלת שהומלצה על ידי מרכז הסיוע. הוא היה אצלה בטיפול כמה שנים. במכתב הסיכום שביקש ממנה היא לא כתבה שהוא סובל מפוסט טראומה או מפוסט טראומה מורכבת על רקע פגיעה מינית. היא כתבה שהוא אובססיבי לגבי העבר שלו.

גם גברים מרוסקים ממה שעברו וזה משבש להם את החיים. ובכל זאת, חוץ מבימים האלה ואצל מי שחיות וחיים את זה יום יום, זה מושתק.

לא אשכח איך ישבתי בלילה עם חברות, דיברנו על דברים אישיים, חברה אחת אמרה משהו על הטיפול שלה, אני אמרתי משהו על הטיפול שלי. שיחה בגילוי לב, לכאורה. למחרת בבוקר נפגשנו במקרה בחדר ההמתנה במרכז לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ככה זה. מושתק.

*

אף פעם לא הצלחתי לדבר עם מישהי שנפגעה ושסיפרה לי על הפגיעה ולא להגיד איכשהו גם אני, זה קרה גם לי. זה נראה לי לא הגון, לא מוסרי, ובעיקר משאיר את האחרת מאוד מאוד בודדה, במקום שבעצם יש בו שותפות גורל וקירבה. לפעמים אפשר לראות את זה כמו שרואים נשמה חדשה, נוכחות חדשה, בעיני אישה הרה. ככה לפעמים אפשר לראות את העלבון הצורב ואת הנשמה ואת הנוכחות של הילד.ה שנפגע.ה. הייתה לי מטפלת שראיתי את העלבון של הפגיעה צרוב לה בפנים, כמו אצלי, אבל היא לא אמרה על זה מילה.

*

היו השנה בארץ שני כנסים מרכזיים על טראומה ופגיעה מינית – שני כנסים חשובים חשובים, מהפכניים – אחד מהם ארגנו נשות ואנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, אלה שמתמחות.ים בטיפול בטראומה מינית. היה אולם ענקי מלא במטפלות ובמטפלים, שסטטיסטית לא יכול להיות שלא היו בהם נפגעות ונפגעים, וגם בכל זאת, "מרפאים פצועים", אבל זה היה כנס מקצועי והם היו "הרופאים" ו"המטפלים" אפילו אם חלקם היו שם ב”כפל כובעים”, כמטפלות / נפגעות מטפלים / נפגעים. הייתה רק "נפגעת" אקטיביסטית אחת שהוזמנה לשאת דברים. זה היה כל כך צורם וגרם לי להרגיש כל כך לבד וצינית, שאמרתי להם בליבי: "מה תעשו אם פתאום לא תהיה יותר טראומה בעולם? ממה תתפרנסו מ-common unhappiness?

עכשיו, זו שטות, כי מדובר באנשים טובים ומסורים לעניין, וחשוב שיהיו אנשים טובים ומקצועיים שמתמחים בטיפול בטראומה מינית ושפועלים שיהיו עוד מענים בתחום שסובל מהזנחה פושעת וממענים מוגבלים. לצד זה, היה בזה משהו שהידהד את ההשתקה ואת ההפרדה – זה קורה לאנשים אחרים. לא לנו. רק למטופלים שלנו. אנחנו מעבר לזה. אנחנו לא פה בגלל הטראומה שלנו. אנחנו מתעניינים בזה רק מההיבט המקצועי, הקליני, התיאורטי.

זה היה כנס חשוב ומרגש אבל אי אפשר היה להיות נפגעת בכנס הזה או לפחות אני לא הצלחתי להיות נפגעת בכנס הזה, בלי להרגיש אובייקט.

הכנס האחר שארגנו מתמודדים ומתמודדות עם פוסט טראומה, שחלקם גם כן מטפלים, הביא איתו רוח אחרת. הוא היה בגובה העיניים והייתה בו תחושה עמוקה, מרפאה, של שותפות גורל ונורמליות, של תמיכה וחמלה, של סולידריות. נפגעות ונפגעים יכלו להרגיש שם חלק מקהילה ושיש להם חלק ומקום בעולם.

*

לפעמים אני חושבת שהלוואי שהיו לי מטפל.ת שהיו מישירים אלי מבט ואומרים: את יודעת, לא מוכרחים למות בגלל הדבר הזה. שאולי אפשר גם לחיות עם הדבר הזה. תראי אותי.
שבעצם זה יש התנגדות להשתקה, להפרדה, שבעצם זה יש ריפוי או התחלה של ריפוי. שמשם צריך להתחיל.


לפעמים אני חושבת שבשער כל מרכז סיוע, מרכז טיפול בטראומה, קליניקה לטיפול בטראומה על רקע פגיעה מינית, שבשער וגם על הקירות צריך לחרות:

זה לא אשמתך

לא מגיע לך למות בגלל זה

#גם_אני

*

אשמנו. הנה משהו על אשמה. הרבה מאתנו שנפגענו נושאים איתנו בושה ואשמה במשך חיים שלמים, ואם יש לנו מזל, במשך חצי חיים. ורוב האשמה הזאת היא אשמה שמופנמת מהתוקפן, אשמה שהוא השליך עלינו, אשמה שהוא לא מסוגל היה להיות בקשר איתה.

כל כך קשה לגעת באשמה הזאת. כמה קשה? אצלי זה לקח למעלה מחמש שנות טיפול ממוקד טראומה כדי להיות מסוגלת לגעת בזה קצת, רק לקראת הסוף. וזה בלי לספור את כל השנים וכל הטיפולים שקדמו.

זה בלתי נתפס בעיני שאפשר באיזה תהליך אינסטנט לעשות "תשליך אשמה" בכיכר העיר ושזה יהיה משמעותי ויירשם. זה נשמע כמו עוד דרך של התוקפן להעביר את האשמה ממנו והלאה, ההיפך מלהתמודד איתה באמת. אבל אולי אני אופטימית כשאני מזהירה וחוששת שזה יהפוך לעוד מופע פוגענות, אולי אין תוקפן שירצה להתקרב לזה בכלל ושיהיה לו עניין בפרקטיקה הזאת.

*

הלוואי שמה שקורה עכשיו, שההתעוררות הזאת, תהיה אמיתית, ותוכל לפתוח פתח להיכרות מיטיבה שלנו עם עצמנו, לקשר עם הפגיעות שאנחנו עברנו, נשים וגברים. הלוואי שנדע להכיר בטראומות שעברנו, בחלקים הפגועים שלנו, ולהביא למקומות האלה ריפוי. הלוואי שנדע לראות אחרים ולהיזהר לא להשתמש באחרים.

הלוואי שנדע להתמודד באומץ וצעד צעד עם האשמה שנפגענו. עם האשמה שפגענו. 

העבודה הזאת יותר עדינה ועמוקה ומורכבת, אבל יש לה סיכוי לעשות את העולם לבטוח יותר. היא יכולה להיעשות בטיפול או בקבוצה. היא לא נועדה, לדעתי, להיעשות בכיכר העיר.

עכשיו אתם מבינים למה מטריד אותי ה"אשמנו בגדנו גזלנו פגענו בנשים" שמתקיים בכיכרות? זה כמעט כאילו קל יותר לגברים להוציא החוצה את זה שהם פגעו בנשים, ושגם על "ההיטהרות" הזאת הם עוד יקבלו סוג של קרדיט, מאשר להתמודד עם למה זה קורה ולמה הם פגועים, וכמה החברה שלנו פגועה.

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

פתח לנו שער בעת נעילת שער: על חשבון-הנפש בימי דיכאון


What is Love?

Love is the absence of judgment

(Tenzin Gyatso, the 14th Dalai Lama of Tibet)

*
יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת…

(מרדכי מרטין בובר)
*

ערב כיפור תשע"ט, ניו-יורק

ביום ההולדת שלי השנה נסעתי לבד למצפה-רמון. רציתי זמן שקט לקרוא ולכתוב ולמדוט ולבהות, אבל היה קשה לא לשרבב לזה גם חשבון-נפש לכבוד יום ההולדת והיותי קיימת כבר כך וכך שנים על פני האדמה, ומה עשיתי בחיים לעזאזל וגו'.

הגעתי בערב באוטובוס הישיר מתל אביב, בדיוק בזמן כדי לראות את השקיעה המדברית המרהיבה מחלון הבית. בבוקר השכמתי לזריחה, קמתי והלכתי אל המדבר, נשאתי את עיני וראיתי את המקום מרחוק – הר-גמל.

כשטיפסתי אל המקום בחיל ורעדה, גיליתי שפחד הגבהים שלי טיפס איתי ולא עזב אותי לרגע ושמי שהיו פה לפני השאירו שלטים ורשמו עליהם לא תיאורים והסברים על הנוף הנשקף אלא דברי חכמה ורוח:

EVERYWHERE YOU LOOK SEE YOURSELF מראה מהר-הגמל, מצפה-רמון, אוגוסט 2018


לאן שלא תסתתרי תראי את עצמך

על ראש ההר ישבתי ותרגלתי, ישבתי וכתבתי חשבון-נפש יום-הולדת. מדי פעם עלו אנשים לפסגה, הצטלמו, נחו והמשיכו הלאה, ואני נשארתי לכתוב.

כשקראתי את השלט המהוה, בעברית, קראתי, למרות הגרסה באנגלית ששכנה לצידו, לאן שלא תסתתר תראה את עצמך, במקום, לאן שלא תסתכל תראה את עצמך. (צילום השלט מופיע בתמונה הראשית של הרשימה) למה חשבתי דווקא על להסתתר? ומפני מי או מפני מה אפשר להסתתר במקום חשוף כל כך כמו ראש הר?

והיה עוד שלט: תעזבהו יום יעזבך יומיים, השורה שפגשתי בנשל הנחש למאיר אריאל, ובסרט "שורו", בגרסה של ערן צור לשיר. שם, ולא במסכת ברכות ס"ח בתלמוד הירושלמי.
נשל הנחש, מספרים, הוא שיר שכתב מאיר אריאל לאביו סשה, בתור שיר פרידה. תעזבהו יום יעזבך יומיים, מספרים בארול אחד – מאיר אריאל ביוגרפיה (נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, כנרת, זמורה, 2016) הוא משפט שסשה, שהיה מנהל בית הספר בקיבוץ משמרות, נהג לומר לתלמידיו שהתרשלו בלימודים. הוא היה מזכיר להם את אמרת חז"ל אם תעזבני יום יומיים אעזבך – והתכוון אולי, אם רחקתם מהלימוד – רחק הלימוד גם מכם, והנה אתם רחוקים כפליים. וככל שתעזבו וככל שתרחקו, יהיה קשה יותר לשוב.

האם האב ודרכו היו הדברים שעזבו ונעזבו אבל נכנסו לנצח לתוך השיר? ואם לא, אז למה התכוון אריאל כשכתב תעזבהו יום יעזבך יומיים – לעזוב את מה? לעזוב את מי?

חשבתי על המשפט הזה ממרום הר-גמל ומול פני המכתש והמדבר ותהיתי אם הוא מדבר על האלוהי והאינסופי והנצחי או אולי על משהו אחר. אולי בפשטות הוא מדבר על לעזוב את עצמך, לנטוש את עצמך, את ההקשבה לקולך, את אהבת עצמך, את החמלה לעצמך ולכל הברואים (כשאת לבד על ראש ההר נראה שזה בעצם כל מה שיש) ושאחרי שעזבת, קשה יותר ויותר לחזור.

מראה מהר-הגמל, מצפה רמון, אוגוסט 2018

דעי מאין באת

למצפה-רמון הבאתי איתי את היה היתה של יעל נאמן. עותק שרומי השאילה לי, ושלקחתי איתי גם לכאן אל ניו-יורק כי לא סיימתי לקרוא אותו. לא סיימתי כי לא יכולתי, אבל אני עוד איכשהו מקווה שאוכל. למה לא סיימתי? אני הרי כל כך אוהבת את הכתיבה של יעל נאמן והיינו העתיד נצרב בלבי וגם היה היתה חדר אליו. למעשה הוא היה קרוב ללב מלכתחילה.

הסיפור על ההחמצה והדיכאון, על האופן שבו סיפור החיים נטווה ונרקם דרך השיחות והזיכרונות, ועל איך פזית, הגיבורה, השקיעה זמן ומרץ בלאסוף את עצמה ובלמחוק את עצמה תוך כדי. ועל התנועה הסיזיפית הזאת. 

ואני חושבת על להסתתר ועל למחוק. על היומן הסגול, זה שגזרתי ממנו את כל הדפים של הילדות, על תמונות מחזור שלא הגעתי לצילומים שלהן או שהתחפשתי בהן כך שאי אפשר יהיה לזהות אותי. על מקומות ואנשים שהיו חשובים לי ושאהבתי ושעזבתי בלי להשאיר סימן.  

"היה היתה" מאת יעל נאמן, אחוזת בית, 2018

ואז הגיע הרגע ההוא בספר. הרגע שבו מולי מלצר, המו"ל, העורך והחבר של פזית, מספר איך פזית הזמינה מחו"ל את Final Exit, קראה על הספר בעיתון וביקשה שיביאו לה עותק מחו"ל כי בעידן טרום אינטרנט זה היה די מסובך:

"פזית תמיד דיברה על הרצון שלה למות. עוד הרבה לפני שבא הסרטן. היתה תקופה שהיא מצאה ספר בשם Final Exit ['יציאה סופית', ספר שעוסק באיך למות כשבוחרים בזה, שפזית התחננה לעליזה שתקנה לה בחו"ל], והיא דיברה עליו בפרטי פרטים."

(היה היתה, יעל נאמן, עמ' 120)

זה הרגע שבו אני סוגרת את הספר. אולי ממשיכה עוד כמה שורות אבל הן כבר לא נקלטות בתודעה. אני נזכרת בנערה שהייתה אני, איך מצאתי קטע בעיתון, אפשר שאותו קטע שמצאה פזית, קטע על הספר החדש, פורץ הדרך והספק חוקי, עבור אלה שמבקשים למות, והפצרתי בחבר קרוב שנסע לחו"ל עם הוריו לחפש עבורי את הספר ולהביא לי אותו במתנה. והוא הביא.

אני נזכרת איך למדתי את הספר, את כל הפרקים כולל הפרק ששמו Bizarre Ways to Die, ומבינה שהסיפור הזה של פזית יהיה לי קשה מדי.

אבל עדיין לא מוכנה לוותר. ולראיה, הבאתי את היה היתה איתי לכאן. וחושבת: אפילו שקראתי את חלקו ושאני יודעת שהוא ספר נהדר, ספרים, אותיות ומילים – הם החומרים משני התודעה החזקים ביותר הקיימים, וכיוון שכוחם עצום, צריך לבחור בקפידה מה מכניסים פנימה ומתי, והאם הנפש יכולה לעמוד בזה כעת או בכלל.

Final Exit: The Practicalities of Self-Deliverance and Assisted Suicide for the Dying by Derek Humphry

עוברות שנים. אני עוברת דירה ומוצאת את Final Exit בין ערימות הספרים שאני מסדרת. אני מביאה את הספר לאחת הפגישות עם המטפל שלי אז, כדי להראות לו, וכדי לספר לו דרך הספר את הסיפור על הימים ההם בחיי. איכשהו יוצא שאני משאירה אותו שם. אני לא זוכרת אם זה משהו שהוא הציע או שאני ביקשתי, רק שזה מה שקרה.

לפעמים אני תוהה מה עשה בספר שנשאר אצלו ואם לא העברתי אליו אז בלי כוונה את הקללה. האם גם הוא לא יכול היה להרפות ממנו ושמר אותו אצלו בספרייה במשך שנים? אותו ואת לחש הנחמה שנשא?

מחוץ ל-NYPL – הספרייה הציבורית בניו יורק, רחוב 42, ספטמבר 2018

אני כותבת את הרשימה הזאת בניו יורק. בניו יורק שבה חייתי פעם, לפני שנים. בניו יורק שאליה באתי לחופש, לראות דברים חדשים, אבל כל העת קיימת גם המשיכה לחפש אחרי עצמי של פעם ואחרי עצמי של היום, ולהשוות ביניהן. ללכת בדרך העקבות שהשארתי כאן.

הבאתי איתי לפה אל ניו יורק גם את דרכו של אדם על פי תורת החסידות – חוברת דקיקה, קיצור של דברים שאמר מרטין בובר בסדרת הרצאות ב"קול ישראל", ושהמטפל שלי בימים ההם קרא לי ממנה לפעמים. 

בערב יום כיפור אני חושבת על הרשימה של בובר על חשבון-הנפש, הרשימה שפותחת את החוברת.
אני חושבת שהוא קרא לי אותה אז, ושזה החלק שתמיד אזכור ממנה ושיהיה קרוב ללבי, בגלל סוף הרשימה, בגלל הקטע שבו בובר טוען שלא תמיד חשבון-נפש הוא דבר טוב. שחשבון-נפש שאין בו חמלה ואין בו פתח ושער לתקווה, יכול להיות מצער ומכאיב ומזיק והרסני לנפש.

"דרכו של אדם לפי תורת החסידות", מרדכי מ. בובר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ה
 

איכה? היכן אתה בעולמך?

בובר מתחיל את הפרק בסיפור על רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהיה אסור בכלא הרוסי, ישב וחיכה לחקירה. ראש הבולשת בא במפתיע לתאו של הרבי והציג לו שאלה. הוא שאל איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכול, שואל לאדם איכה? הרבי השיב לו שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: איכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך, ואתה עד היכן הגעת בעולמך?
והוסיף הרבי, כך, למשל, קורא הקב"ה ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?

מששמע השר את מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק, התעורר והניח ידו על כתפו של הרב ואמר, 'בן חיל!' אבל לבו היה מפרפר בקרבו. 

(גרסה ארוכה יותר של הסיפור, ועוד עליו, אפשר לקרוא כאן)

השר מבקש לקנטר, לגלות סתירה מדומה, מסביר בובר, הוא מבקש להבין איך הקב"ה יודע כל, אבל שואל שאלה של אינו יודע, ומחפש את מי שמבקש להסתתר מפניו. הרבי, בשומעו את השאלה, משנה נושא, אומר לו מה גילו ומטלטל אותו, ואז מעביר אליו את השאלה: היכן אתה עומד בדרכך? הרי אתה הוא אותו אדם הראשון שאליו אמר אלהים את דברו: 'איכה?' אותו אדם הראשון שנחבא כדי להתחמק מהאחריות לחייו.

בובר כותב: שאלה זו שהאלהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו." (עמ' 11-10)

הקול, קול האלהים השואל, ממשיך בובר, אינו בא בסערה המסכנת את קיום האדם, הוא "קול דממה דקה" וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, מספר בובר, אין חיי האדם יוצאים לכלל דרך. דרכו של אדם מתחילה כשהוא מכוון עצמו לשמוע את הקול.


ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך

ואז מגיע בובר לקטע שקרוב ללבי ובשגללו כל הרשימה הזאת: כשאדם עושה את חשבון הנפש ושומע את הקול, מתחילה דרכו, אבל זה בתנאי שהקול הקורא, פותח פתח אל הדרך. אל תחילת הדרך אל האור. 

כי יש גם חשבון נפש שיש להישמר ממנו, אומר בובר, חשבון נפש שלא נושא פירות, חשבון נפש שהוא עינוי נפש. כזה שמביא רק לייאוש ולהסתבכות. יש שאלות ויש קולות שואלים, שרק מביאים על האדם עצבות.

ובובר חותם: "יש שהשטן שואל ומחקה את שאלת הקדוש ברוך הוא. אין זו שאלת האמת, אלא דומה היא לה, וסימנך שאין היא נפסקת בדיבור 'איכה?' אלא ממשיכה ואומרת: 'ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך'. יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת ואין לאדם שער להמשך חייו אלא בגאווה ובתעתועים שהם מידות השטן ותורת-החיים שלו."

כאן בובר מסיים, אבל אני רוצה להוסיף עוד דבר: לבקש שנדע להיזהר בימי הולדת ובימי כיפור ובימי חול ובימים שבהם נחה עלינו רוח העצבות והייאוש, ובכל שעה ושעה, מחשבון-נפש שאין בו חמלה. מחשבון נפש שמביא עלינו עצבות ועינוי נפש. 
והלוואי שנזכור את האפשרות של שינוי ושל גמישות ובעיקר של ראיית הטוב ושל התקווה. שנדע שלא עזבנו ולא נעזבנו, שלא הרחקנו מדי, שיש לנו דרך אל עצמנו ואל הטוב שבנו.

 

והנה פול סיימון, שבזכותו התרחש המסע הזה לניו יורק, להופעה האחרונה שלו, בניגון שמחבר את הדברים.  

*

תעתועים

ערב יום כיפור תש"ף, תל אביב

אני חוזרת אל הרשימה הזאת שוב, כעבור שנה, מנסה לקשור קצוות, לבאר דברים, ומתעלמת שוב, עד לסוף ממש, עד לרגע זה, מכך שיש סיבה לזה שהלכתי לעצמי לאיבוד בדרך, ושאני מחפשת את עצמי שוב ושוב או רצוא ושוב. אני מתעלמת ברשימה מזה שיש לדיכאון סיבה ולאובדנות סיבה, שהייתה סיבה לדיכאון ולאובדנות שלי, שיש סיבה לפוסט טראומה שלי, סיבה למטפלים ששזורים פה ברשימה. גם כשאני כותבת אני מסתתרת, גם כשאני מגלה אני מסתירה. 

לא סתם דיבר אלי הרעיון של חשבון-נפש ידידותי, חומל, של קול שואל אכפתי ודואג, קול שואל שהוא נדיב יותר מהקולות הפנימיים שלי. כי חשבון-נפש תחת השלכות של פוסט-טראומה ומנגנונים שעוצבו על ידה הוא אוסף קולות מופנמים של מתעללים, קולות שואלים שהם לא יותר מהאשמת קרבן. איך קרא לזה בובר? עינוי נפש. קולו השואל של השטן.

אז השנה אני רוצה להוסיף ולבקש שבעת חשבון-הנפש, כשנפתח את לבנו ונפנה מקום לשמוע את הקול, לפגוש באמת ולעומק את הדברים, נעשה זאת ברוך, כן, נהיה קשובים לקול החסד ולא רק לקול הדין, כן, ולא פחות מכך, נהיה קשובים להקשר שבו מתרחשים הדברים. למשל, להקשר שבו אחת מחמש נשים נאנסה, אחת משלוש הותקפה. אחד מכל שישה ילדים ואחת מתוך חמש ילדות נפגעים מינית.
שניטיב לראות את הסבל, ואת הדיכוי וההכחשה שמאפשרים את הדברים, ושנהיה קשובים לקול הקורא לנו לרפוא, ולרפא את החברה שבה אנו חיים.