קטגוריות
פינת ילדים

עובר דרך הסוד

עובר דרך הסוד של נורית זרחי הוא אחד הספרים היפים, הנהדרים והקרובים לליבי. זה ספר כל כך חכם וכל כך מנחם, ואני בכלל בכלל לא בטוחה שהוא ספר לילדים למרות שהוא ספר אגדות ושהוא יצא לאור כספר לילדים.

זה ספר על עצב ודיכאון, וכן, גם דמויות מהאגדות ודמויות מלכותיות סובלות ממרה שחורה ומתחושות של חוסר תוחלת אבל, זה בעיקר ספר על מערכות יחסים בצל עצב ודיכאון ובדידות. ויש בו מוסר השכל והוא שקיימת אהבה גם בחלום וגם בעולם, ושיש אנשים שמתאימים זה לזה אבל, לא מפני שהם צריכים לעבוד בלרפא זה את זה, גם אם יש להם תקווה שהאהבה תרפא אותם.

במה שמעתיק היין יש לנו גיבור שהוא מלך שהפך לג'וק ועכשיו צריך למצוא את האשם ולשמור על הסוד שלו. "עבר כבד צופן בתוכו דבר מה", והיין מעתיק במקרה הזה שרשרת אסונות ועוול שיש לתקן.

בסבתונת זמן ימימה, אם המלך שלא מאמינה בביטול זמן, יוצאת לאוורר את המעילים המלכותיים וקורה לה אסון, "נפלתי אל תוך הכיס, וטבעתי בו, יותר אינני קיימת". בנה המלך וכלתה המלכה חושבים איך לחלץ אותה מהמעיל, אבל המצב מסתבך והולך וידו של המלך שנכנסה למעיל יצאה ממנה גדולה כאוזן של פיל, עוד סוד שיש לשמור. ועכשיו אפילו להפוך את המעיל אי אפשר כי "אם תתפזר אמא באוויר לא נוכל לאספה יותר".
אבל פה יש לנו נסיכה מלכותית שמתעסקת במוזרויות של העולם, ומבינה. היא מבינה שכשמתעסקים במעילים לא מאווררים שיצאו מהעולם לפני אלף שנים, מצטבר בכיס הישן זמן ישן, והיא לא פוחדת בכלל מהכוח בזמן שבכיס, כי היא יודעת מהו.

באוסף האוספים בן המלך רצה לדעת מה יש בעולם ולכן היה אוסף אוספים. "כל מי שאוסף אוספים יודע כמה קשה צריך לטרוח עד שמשיגים את הנדירים. (…) אבל לבני מלכים אין שום קושי להשיג אפילו את הדברים הנדירים. (…) אם כך, איזו שמחה יש לבני מלכים באוספיהם? כל שמחת האסיפה, שהיא שמחת אי המציאה נפגמת. (…) הרגיש בן המלך שגמר את העולם, ושאין יותר דבר שחסרונו ימלא אותו שמחה בהקיצו בבוקר ממיטתו. נשאר בן המלך שוכב במיטתו ולא קם.
כיוון שכך הופיע לפניו חלום."

בן המלך חולם על עץ בעל עלים כחולים ובשרניים, נושא פרות צהובים, ובתוך כל פרי יושבת ציפור כחולת נוצה. ובן המלך אומר לעצמו "מה שיש בחלומות מוכרח להיות בעולם". הוא מחפש את העץ בעולם, שולח שליחים שיגיעו עד קצות תבל אבל, העץ לא נמצא. ובן המלך אומר לעצמו "הרי לא ייתכן שהחלומות מחוץ לעולם הם. הרי מה שמופיע בחלום מוכרח להיות בעולם. אולי פשוט קיים בעולם זרע שטרם נבט?" הוא מגדל זרעים ומנביט נבטים והעץ לא מופיע ועוברות שנים. והוא מתייאש, אבל לא לגמרי, ומתחיל לחפש את העץ לא בעולם אלא בעולם החלומות של האנשים כי "מה שיש בעולם מוכרח להיות בחלום". ועם הזמן הוא לומד להקשיב לחלומות האנשים ומגלה מה קורה כשהוא מספר לאנשים על החלום שלו.

בחומר האהבה יש נסיכה שסובלת מבדידות ואין בנמצא נסיך שיהיה טוב לה נגד בדידות, ויש גנן אלמן שמנסה לגדל את חומר האהבה שאפשר יהיה למלא בו את חסרונה של אהבת אשתו. אבל מה אם פרי הגעגועים שהוא מגדל הוא לא רק פרי שממית געגועים אלא גם פרי שמוליד געגועים?

בהציפור וחבית הדבש יש נסיכה לא מאושרת. "הנסיכה אינה רוצה שיגלו את עצבותה, ולכן היא מרגלת בדייקנות רבה אחר השמחה של האחרים,". לנסיכה ציפור זהב והציפור טוענת שאין טעם לרגל אחרי השמחה, אלא לחפש אחרי מה שעושה את האנשים מאושרים. יוצאת הנסיכה בתחפושת אל רחובות עירה ומוצאת אושר בחבית דבש. נסיך ותינוק וממלכה אחרת מאוחר יותר, והפחד שממלא עתה את ליבה של הנסיכה הוא הפחד שייגמר הדבש שמזין בשמחה אותה ואת תינוקה. אבל מה קורה כשמגיעים לתחתית החבית? איפה ימצא הדבש בארץ החדשה? ומה קורה כשמגלים את סוד העצבות, ואולי גם את סוד המלאות והריקות?

בדרך הסוד המלכה עצובה מפני שאין לה ילד. צוענייה זקנה שקראה בכף ידה של המלכה גילתה לה: "בעוד שנה תהא לך תינוקת, אך ורק בתנאי אחד – שתתני לה להיוולד דרך סודך". התינוקת שנולדה הייתה מתוקה מאוד. היא נולדה מדברת וזכרה את סודה של אמא. היא גדלה והלכה ויפתה והחכימה, אבל הלכה תמיד כשעננה רובצת על מצחה. "היא פחדה שבלי דעת תגלה את סודה של אמה." מה קורה לילדות שנושאות את הסודות של אמותיהן? והאם יעזור להן להתרחק כדי לא להעביר את הסודות הלאה?

משחקים הוא הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים המתגלגל הזה, ורוב הימים הוא הסיפור שיקר לליבי במיוחד. הוא סיפור על ממלכה עצובה ששרויה בעצב בגלל שהנסיך שלה שרוי במרה שחורה ומידבקת. נערה שפוגשת אותו משחקת איתו משחקים ונדמה אז שבן המלך חוזר לשמוח. אך הנערה מגלה שקשה עד מאוד לשחק כדי למנוע צער מממלכה שלמה. עתה על הנסיך ללמוד איך להמציא משחקים ואיך להיות עצוב לעצמו בלי להדביק איש. בתור משחק, כמובן.

*
בכל קריאה אני מוצאת בסיפורים האלה עוד אוצרות ועוד נחמות, לצד העצבות והבדידות. בכל קריאה משהו אחר מתגלה. היום נדמה לי שזה ספר על אהבה ועל איך אפשר להרוס אותה בקלי קלות אבל, גם על איך אפשר לתקן אותה, אם מבינים.

בתמונה: עובר דרך הסוד – אגדות/נורית זרחי. איורים: כרמי גל. שוקן 1987.

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק של ציפי גוריון ושלי >>>
המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת ילדים

המלחמה שהצילה את חיי

איידה בת ה-10 מתמודדת עם נכות פיזית – רגל פגועה, שבגללה לכאורה אמה מתייחסת אליה כאל מפלצת וכאל זוועה שצריך להסתיר מהעולם. אין לה חברים, היא לא הולכת לבית הספר, הנכות שלה לא מטופלת, היא עובדת קשה בבית ומנת חלקה השפלות ועינויים. מבית הזוועות הזה היא משקיפה אל העולם שמחוץ לחלונה. הספר, שכתוב בגוף ראשון, הוא המונולוג של איידה או אם תרצו עדותה על הזנחה והתעללות וגם על הניסיון להיחלץ משם בכוחות על. המלחמה שהצילה את חיי היא מלחמה על לצאת לעולם. מלחמה על חיים בעלי ערך.

איידה היא הילדה שבורחת מהבית כדי למצוא הגנה מההפצצות הגרמנים כי אמא שלה לא חושבת שהיא ראויה להגנה וגם, כי היא גדלה להיות דמות טיפולית-הורית זו שמגדלת בעצם את אחיה הצעיר ג'יימי, בן 6, והיא לא מוכנה להפקיר אותו ושיסע לבד אל הלא-נודע.
איידה וג'יימי מצטרפים לילדים המפונים מלונדון בימי מלחמת העולם השנייה אל מקום מבטחים בכפר באזור קנט. מפקידים אותם שם בידיה של סוזן, רווקה לסבית שבת הזוג שלה בקי מתה זמן מה קודם לכן ומאז היא בדיכאון וחיה בבדידות. סוזן מקבלת עליה בלית ברירה את הטיפול בג'יימי ואיידה – ואז קורה נס, והנס הוא שהיא רואה אותם, היא ממש ממש רואה אותם. ולא היה להם כזה דבר בחיים. לא היה להם אפילו שמץ מזה.     

מה פירוש רואה אותם? סוזן, אולי דווקא מפני שאין לה ילדים משלה, מתייחסת אליהם בכבוד, בהבנה ובהגינות ששמורים בדרך כלל למבוגרים. היא מתמסרת לטיפול בהם, ללספק להם מזון, מלבוש, מחסה, טיפול אבל למעלה מזה – עין טובה ואכפתיות אמיתית, ויכולת להכיל את הזוועה שממנה הגיעו, בייחוד את הזוועה שאיידה עברה. איידה שאליה סוזן נקשרת במיוחד. 

איידה וג'יימי לא מספרים מה עבר עליהם בבית אבל הטראומה והסימפטומים שלה מגלים את הסיפור. ההזנחה, הנכות שאפשר היה לטפל בה, העובדה שאיידה מעולם לא למדה קרוא וכתוב, לא למדה שום דבר בעצם. ויש את רגעי הפחד שבהם איידה מתגוננת מהמכות שהיא בטוחה שסוזן עומדת להכות אותה.


קורה שם נס, שסוזן היא כזאת – אכפתית, לא שיפוטית, מתנצלת כשהיא טועה, אבל הנס הוא גם אסון – קודם כול כי הם מופקדים בידי סוזן באופן זמני ואי אפשר לסמוך על זה שזה קיים ושזה ימשך אבל גם, ובזה ייחודו של הספר, כי הוא מראה ממש איך כל יחס הגון וטוב, כל מתנה, כל חיוך, כל חיבוק הם זיכרון לעלבון של החיים הקודמים, אלה שהזיכרון שלהם לא יעזוב אף פעם, אלה שאין ביטחון שלא יוחזרו אליהם כל רגע. ולכן כל דבר טוב הוא כואב. 

וכואב גם לצפות בזה. זה כואב נורא לאיידה – כי כל כמה שסוזן אכפתית וטובה אליה ומנסה להיטיב איתה, זה רק דורך על הפצע שלה, מדגיש את מה שנגזל ממנה. וכל טוב הוא גם עוד נטישה של הילדה שכל כך סבלה והיתה כל כך כל בודדה ומוזנחת. כל טוב מבליט את הפער בין מה שחושבים עליה – שהיא ראויה, שהיא טובה – ובין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה, מה שלמדה על עצמה – שהיא מפלצת, שלא מגיע לה. 

כל קירבה של סוזן היא איום וסכנה, כל ניסיון להיות אמא הוא טריגר, כי אמא מהניסיון של איידה זה דבר נורא ואיום שמנסה להשמיד אותה. 

סוזן באופן פלאי יודעת באמת לעשות את מה שדרוש. יודעת איך לתת לאיידה ולג'יימי קרקע ומקום לגדול. הצורך שלהם כל כך גדול, ואיכשהו פשוט בלהיות מבוגר הגון ולא פוגעני היא כבר עושה הרבה. אבל היא עושה יותר מזה כי יש לה חוש להבין מה הם צריכים ויש לה חוש להבין מה איידה צריכה, כשאיידה מתנתקת וצריכה קרקוע, כשאיידה לא מבינה דברים, כשאיידה לא יודעת איך להתנהג, כשקשה לה לקבל טוב שמופנה כלפיה, כשהיא כועסת ולא יודעת מה לעשות עם זה. 

דיסוציאציה מופיעה הרבה בספר גם אם לא קוראים לה בשם. זה מנגנון ניתוק או פיצול מהחלק.ים שעובר.ים או עבר.ו אביוז. הפיצול-ניתוק הזה הוא מנגנון הגנה גאוני-הרסני שממשיך ללוות את הילד.ה הנפגע.ת. לאורך שנים, לפעמים לאורך חיים שלמים. זה מה שקורה לילדים שעברו אביוז והיו חסרי אונים, שבויים בידי המתעלל.ת.
בספר זה מתבטא ברגעים רבים שבהם שאיידה נעלמת לתוך עצמה. וגם בהכחשה שדברים אומנם קרו או בהעמדת פנים שלא קרו, למשל איידה, אפילו שיש לה רגל פגועה וזה ניכר, מסוגלת לפעמים להכחיש שזה המצב.

פוסט טראומה מורכבת היא טראומה של התפתחות וטראומה של יחסים, טראומה של היכולת לבטוח, לתת אמון, לקשור קשרים ולקיים אותם, להאמין שקיים טוב בעולם ושקיימים עזרה וטיפול. אלה דברים שבלתי אפשרי להאמין בהם כשהדמות המטפלת מתעללת ומזניחה.  

טראומה מורכבת היא טראומה שעשויה אינספור רגעים של טראומה, לפעמים ילדות שלמה של טראומה. האישיות רק מתפתחת והיא נבנית למעשה בצלמה של הטראומה. וכשם שתא מתפתח ביחס למה שסביבו, כשם שתא חוזר ומגדיר את עצמו ואת הסביבה בתהליך בלתי פוסק של תגובות לגירויים משמעותיים לו, כך מתפתחת האישיות בתגובה לטראומה החוזרת וסביבה, ולא פחות מזה, בתגובה לאין וסביב האין. 

זאת אהבה? מה זה שם בדיוק? מה זה הדבר העדין הזה שנרקם בין מטפל.ת מיטיב.ה לבין ילד.ה שעבר.ה אביוז? בין הילדה הפצועה איידה ובין סוזן? איידה שהיא גם ילדה הורית וסוזן שהיא גם מבוגרת פצועה, והייתה פעם ילדה פצועה בעצמה? מה זה הדבר הזה שגם אם אין בכוחו לתקן הכול יש בו נחמה?

סוזן מתמסרת לטיפול בשתי הנשמות שהופקדו בידיה ותחת חסותה. היא מטפלת בהם ביראת קודש וזה באמת מציל גם אותה. סוזן היא הגיבורה השנייה של הספר. כשהילדים מגיעים היא עמוק בדיכאון כי היא לא יכולה להתאבל על מות אהובתה. והיא באמת לא יכולה. זו תקופה שבה מכניסים לכלא ומעבירים סירוס כימי להט"בים. היא בתוך אבל שאי אפשר לחלוק בו, באבל שמבודד אותה, והוא הופך לדיכאון שהיא שוקעת בו עוד ועוד, עד שהילדים מגיעים אליה.  

לאט לאט נקשרים השלושה – איידה וג'יימי וסוזן ונעשים משפחה, ויש גם את בני הכפר והקהילה, וקשרים וחברויות. ויש גם פוני בשם באטר ויש גם חתול בשם בובריל. ואולי באופן מודע ואולי באופן לא מודע המחברת מתארת בדיוק את האופן שבו ילדים שעברו טראומה של היקשרות ומתקשים להיקשר לבני אדם אחרים, יכולים להיקשר לבעלי חיים ולהעניק להם ולקבל מהם, ואיזה ריפוי יש בזה.   

ויש דברים שאי אפשר לתקן. סוזן מנסה להציע לילדים חיים של ילדים. אצל ג'יימי הקטן זה מצליח, אבל איידה לא מצליחה ללמוד להיות ילדה, בטח שלא ילדה של שמלות ובובות. היא ילדה בוגרת שמסתדרת הרבה יותר טוב עם מבוגרים. איידה של הכפר היא איידה אחרת אבל היא גם קצת גיבורת-על, היא מסתדרת עם הסוסים הכי פרועים, היא עובדת קשה באורוות, היא מצילה ילדה מתאונה, היא סועדת ניצולי קרבות, היא מאתרת מרגל גרמני (זה לא ספוילר, זה על גב העטיפה). האם כל אלה ביטויים לכוח החיים שלה, לכישרונותיה, לתושייתה, שסוף סוף יש להם מקום? או שלאיידה אין מקום בעולם אם היא לא מטפלת ולא גיבורת-על?

לאיידה ולג'יימי יש פחד עצום מנטישה. פחד שסוזן תעזוב. פחד להיקשר אליה. פחד שהיא תפגע בהם. פחד שסוזן תשלח אותם משם. וסוזן מבינה את זה, היא מבינה שהיה להם מזל שהגיעו אליה, שמרחפת מעליהם חרב, שלהתפנות משם למקום אחר זה מסוכן מכל כך הרבה בחינות. סוזן יודעת ואפילו אומרת את זה במפורש כשהאפשרות עולה על רקע המלחמה – אם הדבר הזה יקרה, הילדה הזאת לא תשרוד את זה, היא רק מתחילה להשתקם, היא רק מתחילה להיבנות, היא לא תעמוד בזה. 

המחברת קימברלי ברובייקר ברדלי ביקשה לספר פה סיפור הפוך. המלחמה הייתה זוועה עבור רוב הילדים. גם עבור אלה שנשלחו מלונדון לבתים אחרים או פנימיות. המחברת ביקשה לכתוב סיפור על ילדים שלשלוח אותם למישהי זרה זו ההצלה שלהם. על ילדים שהמלחמה הצילה אותה מגורל קשה יותר. על מציאות שבה ילדים פגיעים לאביוז מידי מבוגרים בתוך ביתם. המחברת לא מכחישה את המציאות הזאת ולכן המלחמה שהצילה את חיי הוא ספר מציל חיים עבור ילדים שחיים במציאות כזאת ויקראו אותו. וימצאו בו הד ותיקוף למה שהם עוברים. 

מילה על התרגום: אמנון כץ עשה עבודה נהדרת ממש, עד כדי כך שכשהתחלתי לקרוא את ספר ההמשך באנגלית (שעובדים כעת על תרגומו לעברית) חסר לי קולה של איידה בעברית, והפסקתי לקרוא. אולי זה קשור גם לכך שאילו הייתי קוראת את הספר בילדותי, הייתי קוראת אותו בעברית. כמעט כאילו לקרוא את הספר באנגלית היה גם לוותר על קולה של הילדה הקוראת שבי. ולא רציתי לוותר. אולי כי זה היה לנטוש אותה שוב.

[המלחמה שהצילה את חיי | קימברלי ברובייקר ברדלי. מאנגלית: אמנון כץ. עורכת: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020. הספר ראה אור בהמלצת Tamar Peleg Newlibrary]

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצה של ציפי גוריון ושלי המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער ויש שם דיון נרחב ומעניין ממש.

קטגוריות
פינת ילדים פינת כתיבה

אילן גדל בברוקלין

"הספרייה שכנה בבניין קטן ועלוב. בעיני פראנסי היה זה מקום יפהפה. היא חשה כלפיו רגש דומה לזה שרחשה לכנסייה. בדחיפה פתחה את הדלת ונכנסה."

הפרק השני בספר "אילן גדל בברוקלין" מוקדש לאהבת הקריאה ולעבודת הקריאה. הפרק נפתח בביקור בספרייה, ממשיך בטקס בחירת הספרים – כל יום ספר, לפי סדר האלף-בית, חוץ מבשבת אז הייתה פונה אל הספרנית ומבקשת שתמליץ לה על ספר – ומגיע לשיאו בזמן הגנוב על מדרגות-הברזל-לשעת-חירום, שם נעשית פראנסי מקוראת, למתבוננת ולכותבת.

הקריאה, אני מבינה, היא האירוע המחולל של הספר.

פראנסי שגדלה בבית מוכה עוני עם אבא אלכוהוליסט, התמסרה לקריאה ולכתיבה והם שמרו עליה שפויה והצילו אותה. כך היא מצאה את הקול שלה ונעשתה סופרת ועיתונאית. גם אני הייתי ילדה כזאת, קוראת, מתבוננת, כותבת. הקריאה והכתיבה הצילו גם אותי.

אולי לא סתם ברגע שנעשיתי אדם חופשי, הדר חופשית, נסעתי לניו יורק והתמקמתי גם כן בברוקלין, גם כן בשכונה של מהגרים אירים קשי יום. לא סתם עברתי לגור מול ספרייה ושאלתי בה כמה ספרים שיכולתי לסחוב, וחציתי את הכביש והנחתי אותם בבית, ואחר כך חזרתי לקחת עוד. אולי לא סתם גרתי מעל פאב אירי ומדי לילה מדרגות-הברזל-לשעת-חירום הובילו שיכורים אירים מזמרים ואבודים כמו אביה של גיבורת הספר, אל מרפסת חדר השינה שלי. זה היה כשגרתי בחדר שמת בו פאולו זמביטו, שהשאיר אחריו ארונות מלאים שתייה חריפה ומאות כוסיות, וכל קירות חדרו-חדרי היו מלאים בגלויות של הצלוב. אולי לא סתם לילה אחד בחום של אוגוסט בניו יורק, כשאי אפשר היה לנשום, יצאתי לישון על מדרגות-הברזל-לשעת-חירום וננזפתי קשות: Maybe you were raised differently in Israel

אני זוכרת הרבה עוני בספר, ושמרוב עוני היה בו קטע שהוקדש למתכונים של עוני כמו קציצות משאריות של לחם ועשבי תיבול. בתור ילדה ניסיתי להכין את הקציצות האלה בעצמי ואחרי זה התמקמתי בקצה המרפסת, על מסילת התריסים של הדירה בקומה הרביעית, נטלתי את קציצות הלחם, ואכלתי אותן כשאני קוראת ב"אילן גדל בברוקלין":

"פראנסי אימצה את הספרים אל לבה ומיהרה הביתה, כשהיא מתגברת על הפיתוי להתיישב מיד באיזו מרפסת-כניסה של בית ולבלוע אותם בו במקום.

סוף סוף הגיעה הביתה, וזה הזמן לו ציפתה כל השבוע: זמן הישיבה על מדרגות-הברזל-לשעת-חירום, מחוץ לדירתה בקומה השלישית. היא פרשה מתחתיה שטיח קטן, ונטלה את הכר ממיטתה כדי לרפד בו את שבכת-הברזל. למרבה המזל היה קרח במקרר, והיא חצבה ממנו גוש קטן, שהוסיפה לכוס מים. האפיפיות הוורודות-לבנות חיכו לה בקערית קטנה, שהייתה אמנם סדוקה, אך נאה הייתה בצבעה הכחול. על אדן החלון הניחה את הכוס, הקערית והספר, ואחר טיפסה ויצאה אל מדרגות-החירום. ברגע שהגיעה לשם, הייתה ישיבתה בתוך עץ. היא הייתה רואה-ובלתי-נראית, כי איש לא יכול היה לראותה מלמעלה, מלמטה או ממול, ואילו היא יכלה להציץ מבין העלים ולראות הכול.

היה זה יום שטוף-שמש. רוח קלה וחמימה נשאה בכנפיה ריח-ים חמים. עלי-העץ שירטטו צללים נעים על גבי הציפית הלבנה של הכר. החצר הייתה ריקה מאדם, וזה היה נחמד. בדרך-כלל הייתה החצר תפוסה על-ידי הילד שאביו שכר את החנות בקומת הקרקע. הילד הזה נהג לשחק כל הימים ב'בית קברות'. הוא היה כורה קברים זעירים וקובר בהם, בלווית טקס פשוט, זחלים חיים שתפס והטמין בקופסות-גפרורים. על גבי התלוליות הזעירות היה מקים מצבות קטנטנות מאבני-חצץ. את כל המשחק הזה היה מלווה בהצגה של התייפחויות ואנחות שוברות-לב. אלא שהיום נעדר הילד הקודר מן החצר, כי ערך ביקור אצל דודתו בבנסונהארסט. עובדת היעדרו נעמה לפראנסי כמעט כאילו קיבלה מתנת יום הולדת.

פראנסי שאפה אל קרבה את האוויר החמים, הסתכלה בצללים המרצדים שהטילו העלים, נגסה בממתקים ולגמה מן המים, וכל זאת תוך קריאת הספר.

לו הייתי מלך, אהובה,

הה, אילו מלך הייתי…

הסיפור על פרנסואה וילון מצא יותר ויותר חן בעיניה עם כל קריאה נוספת בו. לעתים הייתה נתקפת חרדה שמא יאבד הספר בספרייה, ושוב לא תוכל לקרוא בו לעולם. פעם התחילה אפילו להעתיקו לתוך מחברת. כל כך השתוקקה לספר משלה, וסבורה הייתה שבאמצעות ההעתקה תשיג את מבוקשה. אבל הדפים הכתובים בעיפרון חסרו את המראה והריח של ספר, ולכן ויתרה על הרעיון והתנחמה בנדר שנדרה, כי כאשר תגדל, תעבוד קשה, תחסוך ותקנה כל ספר שתחפוץ בו.

פראנסי קראה בספרה, שלמה עם העולם ומאושרת כמו שיכולה להיות מאושרת רק ילדה קטנה שבחיקה ספר טוב וקערית עם ממתקים, ואין איש בבית שיפריע את מנוחתה.


ובתוך כך נטו צללי העלים ושעות אחר-הצהריים חלפו. בסביבות השעה ארבע כאילו קמו הדירות בבתים ממול לתחייה. מבינות לעלים הציצה לתוך החלונות נטולי-הווילאות, וראתה קנקנים נשלחים החוצה ומחוזרים כשהם מלאים עד גדותיהם בירה צוננת ומקציפה. ילדים התחילו לרוץ הלוך ושוב בשליחויות לאטליז, למאפייה או לחנות-המכולת. נשים חזרו הביתה ובידיהן חבילות שהחזירו מבית-העבוט; חליפת-השבת של הבעל חזרה הביתה. ביום ב' היא תשוב אל המלווה בריבית כמשכון – עד לשבת הבאה. בית-העבוט שיגשג הודות לריבית השבועית המשולמת, והחליפה נהנתה מבירוש יסודי ומטיפול נגד עש. ביום ב' הייתה נכנסת וביום השבת – שבה ויוצאת, וחוזר חלילה. עשרה סנט שולמו לדוד טימי כריבית. זה היה המחזור הקבוע.

פראנסי ראתה נערות צעירות עוסקות בהכנות ליציאה עם מחזריהן. מכיוון שלא היו בדירות חדרי-אמבטיה, עמדו הנערות לפני כיורי-המטבח בבגדיהן התחתונים, הזרוע המורמת מעל בית-השחי – יצרה מראה מרהיב ביופיו. נערות כה רבות רחצו כך מעבר לחלונות כה רבים בעת ובעונה אחת, עד כי המחזה כולו דמה לפולחן אילם ומלא-ציפייה.

Sunday, Women Drying Their Hair by John Sloan (1871–1951), 1912. Addison Gallery of American Art, Andover, Massachusetts

כאשר נכנסו הסוס והקרון של פראבר לחצר השכנה, פסקה פראנסי מקריאתה, כי ההסתכלות בסוס הייתה מהנה כמעט כמו הקריאה."

"אילן גדל בברוקלין", בטי סמית. מאנגלית, טובה קשת. אור-עם, 1988

והנה העיבוד הקולנועי של איליה קאזאן לספר "אילן גדל בברוקלין"


והנה שרשור נהדר על "אילן גדל בברוקלין" בקבוצה של ציפי גוריון ושלי. לקריאה >>> המסע על האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער

קטגוריות
פינת ילדים פינת כתיבה

צפרדי וקרפד כל השנה

"צפרדי וקרפד כל השנה" הוא הצפרדי וקרפד האהוב עלי והסיפור הפותח שלו "במורד הגבעה" הוא כנראה סיפור צפרדי וקרפד האהוב עלי.

צפרדי דפק בדלת של קרפד.
"קרפד, קום, התעורר", הוא קרא.
"צא החוצה ותראה
"כמה החורף נהדר!"
"אני לא יוצא", אמר קרפד,
"אני במיטה החמה שלי".
"החורף נורא יפה",
אמר צפרדי.
בוא החוצה ונעשה כיף".

ההתחלה הזאת משרטטת בדיוק את הדמויות ואת ההבדלים בין שני החברים – צפרדי העליז, העמל והאופטימי וקרפד הדואג, העייף מהחיים והפסימי.
"נראה שצפרדע מחייכת, בעוד שקרפד הוא בבירור יצור מופנם יותר, איטי יותר ודאוג", אמר ארנולד לובל המאייר והסופר, אבי צפרדי וקרפד וזוכה מדליית קלדקוט.


צפרדי, כמעט בכל סיפור, מנסה להוציא את קרפד מהמיטה, מהפיג'מה מהבית ולעשות איתו משהו כייפי ביחד. קרפד, כמעט בכל סיפור, מתנגד קשות ואז מתרצה. לפעמים זה פחות גרוע ויותר נחמד ממה שקרפד העלה בדעתו, לפעמים קורית קטסטרופה כמו זו שקרפד צפה או אפילו אחת גרועה ממנה. זה מה שקורה בסיפור הזה ב"במורד הגבעה". צפרדי משכנע את קרפד לצאת החוצה לחורף הקר, לעלות איתו על מזחלת שלג ולגלוש יחד איתו במורד הגבעה.


"המזחלת התחילה לנוע
במורד הגבעה.
"נוסעים!"
קרא צפרדי.
בדרך הייתה תלולית.
צפרדי עף מהמזחלת.
קרפד המשיך לטוס בין עצים וסלעים.
"צפרדי, אני שמח
שאתה כאן," אמר קרפד.
קרפד דילג מעל ערמת שלג
"לא הייתי מצליח
לכוון את המזחלת
בלעדיך, צפרדי", הוא אמר.
"אתה צודק. החורף זה כיף!"
עורב אחד התעופף לידו.
"שלום עורב", צעק קרפד.
"תראה את צפרדי ואותי.
אנחנו יודעים
לגלוש במזחלת
הכי טוב בעולם!"
"אבל קרפד", אמר העורב,
"אתה לבד על המזחלת".
קרפד הביט אחורה.
הוא ראה שצפרדי לא שם.
"אני לבד!"
צרח קרפד.
*


זה ברור למה קרפד צריך חבר כמו צפרדי אבל למה צפרדי מתעקש שוב ושוב לעשות דברים עם קרפד, כשקרפד פשוט רוצה שיעזבו אותו בשקט?
פתאום נדמה לי שדווקא צפרדי הוא זה שיותר זקוק לחברה של קרפד, הוא זקוק למבט של קרפד. הוא זקוק ללעשות דברים בשביל קרפד ולהרגיש מתפקד ועוזר, בעל ערך ומעניק, הוא זקוק לכך שקרפד יתקף לו כמה נהדר החורף וכמה כיף החורף. וכמה נהדר הוא. הרי בלעדי קרפד החורף הוא סתם חורף, לא נהדר ולא באמת כיף, הוא כיף בזכות קרפד, בזכות המבט הטוב שלו, בזכות הביחד שלהם.


*
אני נזכרת בתאונת סקייטבורד שהייתה לי פעם בביי רידג', ברוקלין, ניו יורק. ק' הרכיבה אותי על הסקייטבורד שלה, היא עמדה ואני ישבתי לפניה בברכיים מקופלות, חבוקות. דהרנו במורד כביש הגבעה שליד הפארק, היה מפחיד וסוער ומרגש. לפני זה רציתי לרכוב לבד אבל לא העזתי, פחדתי, והיא הציעה והפצירה וסמכתי עליה והסכמתי. יחד דהרנו במורד הגבעה, הרוח בשערי ומהירות גבוהה ורחש גלגלי הסקייטבורד על פני הכביש הריק. פתאום הגיעה מכונית ממול. ק' ירדה באינסטינקט מעל הסקייטבורד. הסקייטבורד תפס תאוצה והתחיל לדהור בכיוון המכונית. ניסיתי להאט, אגרופים כנגד הכביש. הסקייטבורד רק תפס עוד ועוד תאוצה במורד הגבעה. פנסי המכונית האירו ישר עלי. בום! פתאום אני עפה מהסקייטבורד מחזיקה בו ונגררת אחריו. טראח! אני שוברת שמאלה כדי לא להידרס על ידי מכונית נוסעת, ונתקעת במכונית חונה. פף! אני מתהפכת, הסקייטבורד מפליג לדרכו, אני שרועה על הגב.
cut to
ק' עומדת מעלי ונקרעת מצחוק.
אני חבולה כהוגן בכפות הידיים, במרפקים, בברכיים, בסנטר.
ובעיקר, מרגישה מאוד מאוד קרפד.

אני עושה קרפד בספרייה בספרייה הציבורית בניו יורק, .NYPL, 42nd St

אני חושבת שאני נושאת בתוכי גם את הצפרדי וגם את הקרפד. ואולי ריבוי של צפרדי וקרפד. את הצפרדי שרוצה לצאת החוצה ולהוציא החוצה, שמבקשת שמישהו יראה יחד איתי ואותי ויתקף לי את היופי והטוב שאני רואה בעולם. אני חושבת שאני נושאת בתוכי את הקרפד שרוצה שיניחו לה אבל שגם לא יניחו לה. שיראו אותה וירצו בחברתה למרות שהיא לא במצב רוח והיה לה יום גרוע או ימים גרועים, למרות שאין לה חשק לצאת מהמיטה. שרוצה, למרות הכול, שלא יוותרו עליה ויציעו לה לצאת לגלוש במורד הגבעה ולחפש את האביב שמעבר לפינה. ובעיקר, רוצה לשמוע את צפרדי מספר לה סיפורים של נחמה.

אגב, הצלקות בגב כף יד שמאל, אלה שאני הכי מחבבת, שהכי מחייכות אותי, הן מתאונת הסקייטבורד הזאת.

ספרי "צפרדי וקרפד" בעיני הם מופת של ספרות ילדים הומניסטית או אולי פשוט ספרות מופת הומניסיטית. יש בהם אמת עמוקה ונוגעת על חברות ועל זוגיות, על יחסים, יש בהם ייאוש קיומי אמיתי אבל גם תועפות של חסד ונחמה והומור – מהם עשויים החיים.

אני עושה צפרדי בספרייה בספרייה הציבורית בניו יורק, .NYPL, 42nd St

"צפרדי וקרפד חברים" הספר הראשון בסדרה, ראה אור בשנת 70, לפני 50 שנה. "יש מימד נוסף לפופולריות המתמשכת של הסדרה," אומרת אדריאן, בתו של לובל. "צפרדי וקרפד הם בני אותו מין והם אוהבים זה את זה, במובן זה הספרים הקדימו את זמנם".
ארבע שנים אחרי שהספר הראשון בסדרה ראה אור, לובל שהיה נשוי ובעל משפחה, יצא מהארון בפני בני משפחתו. אדריאן חושבת שצפרדי וקרפד סימנו את תחילת היציאה מהארון.
*
"כשלאדם מבוגר יש אהבה נכזבת, הוא כותב על זה. אולי הוא מגרש את השדים דרך כתיבת רומן. כשלי יש אהבה נכזבת, אני צריך למצוא דרך להשתמש בכל הכאב והסבל האלה, ולעשות מהם יצירה לילדים."
לובל סיפר שכילד היה מעלה הצגות במרתף הבית, מצייר תפאורה על סדינים ומעלה מופעים לחבריו הקטנים. הסיפוק מההפקות היה כנראה עצום מפני שלובל המשיך לספר סיפורים כל חייו. הוא מת בגיל 54 מאיידס.

"יש עולם קטן בקצה העיפרון שלי, אני הבמאי, מעצב התלבושות וגם זה שמרים את המסך."
איזה סיפור צפרדי וקרפד אהוב עליכם?

"צפרדי וקרפד כל השנה" סיפר וצייר: ארנולד לובל. תרגום: יהודה ומולי מלצר. אדם, מוציאים לאור, ירושלים, 1982.

הפוסט מוקדש לחברתי האהובה ציפי גוריון מורדי ולימים כאלה, שקרפד לא היה יוצא בהם מהמיטה.

"צפרדי וקרפד כל השנה הוא הספר העשירי שבחרתי להציג באתגר העטיפות והצגתי גם בקבוצה המופלאה שמתהווה לה שציפי אני הקמנו, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער.

ועוד קצת צפרדי וקרפד:

אדריאן לובל שממשיכה את דרכו של אביה ומאיירת בעצמה, גילתה ספרונים כרוכים שהכין אביה לחברים עוד בשנות הששים, ובהם סיפורי צפרדי וקרפד מוקדמים. אדריאן השלימה את העבודה עליהם, צבעה את האיורים ודאגה שהספרים יראו אור.

"צפרדי וקרפד חברים" סרט קצר משנת 1985

איך חמישים שנות צפרדי וקרפד עיצבו אינספור חברויות ספרותיות, Slate Magazine

צפרדי וקרפד חברים בערבית, חצבני ספרים לילדים

קטגוריות
פינת ילדים פינת כתיבה

מלחמת הדוכנועים

מ"מלחמת הדוכנועים" למדתי אהבה לניו יורק, פציפיזם, אקטיביזם, חיבה לדוכנועים, השראה למחזה הראשון שכתבנו אחותי ואני, וחיבה לבנאים גולים (הונזה!), למטרות קרושה ולקצרנות.
מלחמת הדּוּכָנוֹעִים הוא ספר הקאלט שלי, הספר שקרוב לוודאי קראתי יותר מכל ספר אחר. כשקראתי אותו לראשונה אי אז בשנות השמונים, הייתי ילדה, והוא סיפר על עתיד רחוק, ב-1991, שבו המשאיות משתלטות על רחובות העיר ניו יורק, והייתה לו הקדמה משנת 2001 שזה בכלל נראה היה דמיוני:

"הכל מתחיל יום בהיר אחד, בניו יורק של שנת 1991: רוכלי הדוכנועים – אותם דוכנים-על גלגלים למכירת פירות וירקות, פרחים וכדומה – מגלים שנהגי המשאיות הכריזו עליהם מלחמה. הדוכנועים מחליטים להשיב מלחמה שערה. אבל איך מנצחים במלחמת דוד-וגלית שכזאת? …
מלחמת הדוכנועים היא אמנם מלחמה משעשעת, דמיונית במקצת, אבל כדברי המחברת בהקדמה שלה, 'תמיד האמנתי שלא נצליח להשכין שלום בעולם עד אשר נבין כולנו איך פורצות מלחמות'".

הטקסט מתוך גב העטיפה, וזה נכון. באמת אפשר להבין מהספר איך פורצות מלחמות. ואיך פוליטיקאים מורחים אותנו (נאום חמאת הבוטנים) ואיך סלבס נעשים סמל ומובילים מאבקים חברתיים במקומות ובזמנים שבהם מנהיגים מקומיים לא זוכים לתהילה ועמלים בסתר, ולמה מורים בלי נעצים אנחנו לא רוצים.

הספר נכתב במקור בשנת 1967 ותורגם לעברית בשנת 1985. יש לספר תרגום מקסים (תירגמה: זינה כפרי ז"ל, חברת קיבוץ נען, שהשקיעה במלאכת התירגום את מיטב כשרונה ומרצה, בעודה נאבקת עם מחלה אנושה, עד כלות כוחה. הספר מוקדש לזכרה) ואיורים נהדרים שאייר דודו גבע, איורים שהם ממש עוד שכבה של הטקסט, עולם דימויים נוסף, עשיר, מדויק לטקסט הזה ובלתי נפרד ממנו, למרות שהוא נוסף לטקסט כעשרים שנה אחרי שנכתב, וקיים רק עבור אלה שקראו את הספר בתרגום לעברית. תמיד הצטערתי בגינם בשביל האמריקנים שלא זכו לאיורים מבריקים כאלה, וגם לביקור של גבע בפרק מסוים שבו הוא הוסיף טקסט משלו לספר.

**
ברוח מלחמת הדוכנועים למדתי לראות מיני מאבקים חברתיים, מאבקים עירוניים וסביבתיים וגם את מאבק החנויות העצמאיות בתאגידי וברשתות הספרים.
ב-2007 התקיימה בסיפור פשוט – חנות ספרים, החנות שעבדתי בה אז ובמשך למעלה משש שנים, פגישה שניסתה לאגד חנויות עצמאיות והוצאות עצמאיות ולקדם את חוק הספרים ושינוי בשוק הספרים. ישבתי אז בפגישה וכתבתי פרוטוקול והרגשתי שאני בת דמותה של מרים פורטליטי מפרק 8 במלחמת הדוכנועים, שמזלה זימן אותה להיות נוכחת בפגישה שבה נרקמה תוכנית האב של חברת אמלעת והמזימה לחטוף את מקסי קורנסי, והיא רשמה רשימות קצרנות באותה ישיבה, רשימות שהודלפו בהמשך והצילו את המצב.

כל כך הרבה דברים קרו מאז: עלייתה ונפילתה של סטימצקי, מיני מיזוגים של בעלי רשתות והוצאות לאור, חוק ספרים שקם ונפל, חנויות עצמאיות שנפתחו ועוד יותר שנסגרו, ומותם של בעלי ובעלות חנויות עצמאיות אהובים – דינה לי מיאפא וקפה דינה, חיים מבזל, ועוד.

כולנו היינו בעיני כמו הדוכנועים, נלחמים מלחמת דוד בגולית בשביל המקום שלנו, אבל יותר מזה, בשביל הקהילות שלנו, הקוראים שלנו. כי הגדולים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל מה שהם רוצים לא יהיה בהכרח לטובת הקוראים.

**
את ניו יורק הכרתי בזכות ספרי הילדים: בזכות הרייט המרגלת, אילן גדל בברוקלין ובעיקר בזכות מלחמת הדוכנועים. הספר מצליח ללכוד ניו יורק ישנה וניו יורק משתנה וניו יורק עתידית ולייצר נוסטלגיה לכולן בו זמנית. הוא מזכיר רחובות ופינות רחוב, פארקים, עסקים, נקודות ציון שבהן התרחשו הקרבות, כך שכשהגעתי בפעם הראשונה לניו יורק בגיל 12, כבר הכרתי אותה כאילו גדלתי בה.

חלמתי על נקניקיה בלחמניה מניקי נקניקיה – אבל כשהגעתי לשם כבר הייתי צמחונית ולא יכולתי, והזמנתי במקום זה לחמניה בלי נקניקיה אבל עם חרדל וקטשופ וכרוב כבוש, וקניתי אותה בגשם בדוכנוע בסנטרל פארק, בעצם קניתי אותה בכמה דוכנועים שוב ושוב, וזה חיבר אותי לגיבורים שלי ולמלחמה שלהם שכבר נגמרה בספר, אבל לגמרי לא נגמרה במציאות, וככה יכולתי לתמוך בהם.

כל רחוב הזכיר לי את הספר ואת דמויותיו (גם בזכות פרק 13: מפת הקרב), וכמובן כל דוכנוע וכל משאית. כל דוכן פרחים הזכיר את מוריס פרחים ואת זרח הפרח, כל קרטון לא מיושר ובייחוד כל קרטון מיושר, הזכיר את קרלוס מיישר הקרטונים, כל בייגלה את סבא ירושלים וכל תפוח את גנרל אנה. וכמובן, כל חבית חמוצים – הזכירה לי את האירוע המחולל של הספר – טבח הנרקיסים.
**
כל כמה זמן הייתי פונה לאיש הקשר האהוב שלי במודן, שהיה משיג לי מדי פעם עותקים נדירים של הספר, ומנסה לשכנע שזה ספר חשוב חשוב, בייחוד בתוספת האיורים והמכתבים של דודו גבע, שהוא עומד לגמרי במבחן הזמן, שפה, בייחוד פה, צריך כל כך ללמוד וללמד איך פורצות מלחמות, שאולי זה הדבר העיקרי שצריך לעשות פה, ושאין דרך טובה יותר לעשות זאת מלקרוא ולספר את סיפור מלחמת הדוכנועים, ולכן צריך מאוד מאוד להוציא אותו לאור שוב.

מלחמת הדוכנועים מאת ג'ין מריל, הוצאת "אדם", 1985

אוהבים את מלחמת הדוכנועים ורוצים לקרוא שוב? מעולם לא קראתם ואתם מבינים שזה חשוב? הפיצו את הבשורה ובקשו ממודן הוצאה לאור לגרום לזה לקרות.

ותודה עצומה להוצאת "אדם", שבחרה והוציאה ותרגמה את הספר, ושבעצם שכל ספר שהוציאה לאור היה מרחיב לב וקסום. באמת שאני לא יודעת מי הייתי הופכת להיות בלי מלחמת הדוכנועים ובלי צפרדי וקרפד.

#מלחמת_הדוכנועים