קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

מרים האישה שהפכה לבאר

שנה שלמה חיפשתי סימנים ממרים – שהיא משגיחה עלי, שהיא מלווה אותי, כמו שמרים חיפשה את אלוהים שיראה אותה, שידבר אליה, שלא יסתיר פניו ממנה. מחפשת את הקול שלה, ואת הקול שלי.

בחרתי במרים כי לא הייתי מוכנה להסתובב עם דמות שלא משמיעה קול ואז מצאתי את עצמי עם קול של אישה שלא ברור אם זה באמת הקול שלה בשירת הים, ועם אישה שנענשה בצרעת על זה שהשמיעה קול. שהופשטה מכל כבודה ומתפקידה הקהילתי-רוחני, שהופשטה מעורה. לא זכרתי שזה הסיפור של מרים.

את העלמה מרים, כבר בסצנה הראשונה אנחנו פוגשים ליד המים. הכוחות שלה קשורים במים. כמעט בכל פעם שנפגוש את מרים, גורלה יהיה קשור במים.

מרים הילדה-העלמה ממלאה תפקיד של מבוגרת אחראית: היא משגיחה באופן קונקרטי על הנולד – אחיה משה, אך לתפקיד הזה יש משמעות רחבה יותר, סמלית וגם ציבורית. היא חלק משלישיית בני עמרם – משה, אהרן ומרים – בכולם נגעה הנבואה אבל, זה מתחיל במרים. היא מנבאה עם כוחות. שליחת ציבור. נבחרת בזכות עצמה.

מרים נבחרה לנבואה, לשמש את האל, לשמש את משה, את המשפחה ואת הקהילה שלה. נבחרה. אבל איך זה מרגיש להיות נבחרת? הייתה שם ברירה? הייתה שם בחירה שלה?

מרים משוררת. נביאה שצמחה מתוך העם. בעלת תפקיד לאומי שמתבטא בשירתה. היא נותנת מילים למה שעבר העם. לספר את הסיפור מחדש. טרנספורמציה. מרים מספרת את יציאת מצרים, ועוד בשירה. זו ביבליותרפיה לעם. היא מיילדת של חברה בפוסט טראומה שיצאה זה עתה מעבדות אל הלא-נודע שבמדבר.

שירת מרים זה הטקסט המקראי הראשון שמתאר נשים שרות, מנגנות ומחוללות במהלך טקס, ומרים מובילה את המעמד. אולי של הנשים ואולי של כל העם.

אבל אני לא מצליחה להאמין באפשרות שמרים כתבה את השיר הקצר והאלים שהוא שירת הים.

יש פה סתירה. אני אומרת: מרים הייתה נביאה-כוהנת, היא הכינה את הגוף שלה, את הנפש שלה להביא את דברי האל, את קול האל, היא השתמשה בתופים, ערכה טקסים דתיים-פולחניים כדי לספר לעם את הסיפור שלו. ואני גם אומרת: השירה הזאת היא לא השירה שלה. אולי היא שירת משה. אולי היא שירת האל שלא הייתה לה ברירה אלא להביא בשמו, ובכל מקרה זאת שירה מאוחרת בהרבה, אבל אני רוצה להאמין שהייתה עוד שירה, אחרת. שירת מרים אחרת, אני רוצה להאמין שגם אז היה לה קול משלה.

אני מדמיינת את מרים ככוהנת של אל מים ואותה בחציית הים ברגעים של טראנס, ומעניין אותי ממש גם הסוף, החלק של הצרעת, והשבוע הזה שהיא לבד באוהל, כמו שאני מדמה את זה – משילה את עורה, ומשתנה. באר כטרנספורמציה. מים, בארות ומעיינות סובבים אותי מאז שעברתי לעין כרם לרחוב מעגל הניקבה שנקרא גם סמטת הבאר. ומלווה אותי גם עוד מרים, זאת שמתבשרת על לידות, שיולדת את בן האלוהים אבל, תקצר היריעה מלספר גם עליה כאן. אולי רק המחשבה על מנזר האחיות במעלה הרחוב, ועל זה שאולי מרים הייתה צריכה אחיות ולא אחים כמו משה ואהרן.

שערי מנזר האחיון ציון, עין כרם, נובמבר 21

אין איך לעקוף את זה. בחרתי דמות שנענשה על זה שדיברה והשמיעה קול. ולא זכרתי את זה.

מה בעצם רוצה מרים? יש לה שתי טענות: אחת שקשורה באשת משה, נאמר שזאת ציפורה, והאחרת שקשורה באלוהים ש"גם בנו דיבר", ועכשיו כבר לא.

חוץ מהדברים של מרים על ציפורה, מרים אומרת גם דברים אחרים כואבים שמופנים לאלוהים: גם בנו דיבר, גם דרכנו דיבר, גם אנחנו היינו הקול שלו. ועכשיו כבר לא.

מרים ואהרן ומשה. מרים היא אחות משה או אחות אהרן? או גם וגם? בובר מסביר כי היא נקראת כאן "אחות אהרן", מתוך מסורת משפחתית שהסברה אבד לנו, כאילו מרים ואהרן הם קבוצה בפני עצמה, ומשה שלא גדל איתם, שאומץ על ידי אם מצרית, נפרד מהם, ואולי גם כי מרים ואהרן הם קולגות לאותו סוג של נבואה וכהונה. אלוהים פעם דיבר בהם בדרך מסוימת, והיום הוא לא מדבר איתם בכלל, חוץ מאשר כשהוא בא לנזוף בהם ולהעניש, להראות איפה הדברים עומדים עכשיו. היום הוא מדבר עם משה ודרך משה, פה אל פה. זה סוג אחר של קשר ושל נבואה ולהם כבר אין חלק בזה.

האל כמו אב שבוחר בין ילדיו, לא רק מסתיר ממרים את פניו אלא ממש מפנה אליה את הגב, הוא שמעניש אותה עכשיו ומפשיט אותה מכבודה ומעורה, והוא אותו אל שבחר במרים לנביאה. ככה זה מתחיל וככה זה נגמר. בלי פשר. לשרת אל זה תפקיד מסוכן שכרוך בפוגענות מצד האל. הוא נכפה עליה וגם הסוף שלו נכפה עליה.

אני חושבת על תחושת ההתמסרות והייעוד שוודאי היו למרים עם התפקיד ועם הכוח שלה, ושזה המפתח למה שקורה עם מרים אחר כך. כשהאל מפסיק לדבר איתה. מה קורה כשאת מפסיקה להיות נבחרת. כשהאל מואס בך, וכשבעצם לכך הקדשת את כל חייך, ועתה?

אז למה נענשה מרים? ולמה רק מרים? ההסבר המקובל הוא שזה בגלל לשון הרע ושלכן גם נענשה בצרעת. למה אהרן לא נענש? כי הוא לכאורה כבר נענש מספיק. אבל אני לא חושבת שמרים נענשה בגלל לשון הרע. אני חושבת שהיא נענשה על עצם זה שהיא דיברה. אולי היא פנתה מכוח דאגה לעם, אולי מתוך סולידריות נשית עם ציפורה כוהנת-אחות-מכשפה, או יריבות, ואולי מתוך דאגה לעצמה ולמעמדה. פטריארכיה. בסופו של דבר זה לא קשור למה שהיא אמרה. אלא לזה שהיא העזה להשמיע קול שלא תואם את קול האל.

ותדבר מרים. ותען מרים. הפעלים שקשורים למרים קשורים בהשמעת קול. רק שפה יש לנו סיפור של השתקה. זה עונש על זה שהיא דיברה. דרשה. השמיעה קולה. ואחרי זה הואלמה והועלמה. לא נשמע ממנה עוד, עד המוות שלה.

מה מרים עושה באוהל כשהיא נשלחת לשם מוכת צרעת? אני חושבת שקודם כול היא משילה את עורה. איזה דבר זה להשיל עור. להחליף עור. וזה בהחלט דבר להתעסק בו. דבר טורד מנוחה. העור הנגוע מגרד, צורב, כואב, מציק, אחרי זה מתעבה, מתייבש, מתקלף, ושוב מגרד ומציק. במקום העור הפגוע צומח עור חדש ורך, עור דק ורגיש כמו עור של תינוק. אני מכירה את זה. אחת מהמחלות האוטו-אימוניות שלי היא כזאת. אני מתייחסת אל המחלה כאל מין צרעת. היא רק בכף רגל ימין במקום מאוד מסוים. היא התחילה כשהבוס שלי הטריד אותי והתעמר בי. הרגליים שלי אמרו אז: "את יכולה ללכת לעבודה אם את רוצה – אנחנו נשארות כאן." בכל אופן, אני מכירה את התחושה. איזה דבר זה להשיל עור, להחליף עור.

כך אני מדמיינת את הימים של מרים באוהל מחוץ למחנה. שבעת ימי שבעה על עצמה ועל מי שהייתה. שבעת ימי בריאה. אולי זה היה סוף השיעבוד של מרים? סוף השיעבוד של מרים לאל? אולי זה הסיפור שאני רוצה לספר.

להיאסף – לאסוף את עצמה מחדש. גם במובן של לידה מחדש – to regroup, to reassemble – להרכיב את עצמך. אולי להיאסף מלשון היות על סף. שבעה ימים על סף – עד שאת משילה מעליך את האל שעבדת ושדיבר דרכך. עד הלידה מחדש, עד הטרנספורמציה כשמתוך השקט והבדידות עולה הקול שלך. מהאמת. ומזה יוצאת באר תורה. עלי באר.

עלי באר. ספר הדברים. תום זיידמן פרויד וביאליק. הוצאת אופיר, ברלין, 1922

מרים כמצורעת. אני כמצורעת. אני כמצורעת – כשורדת פגיעה מינית בילדות. כמי שלא יכולה שלא להגיד את זה בגלל הציווי לא להשאיר אף אחד ואף אחת לבד עם זה, כדי למזער דיסוציאציה, כי לא חשבתי פעם שזה אפשרי גם לדעת את זה וגם לרצות לחיות.

ולצד זה, מי רוצה להיות מצורעת, מתויגת, ועוד בזה? לשאת בגוף ובנפש את סימני המחלה של החברה. האם יכריזו עלי כמצורעת? האם אני, כשאני מדברת על זה מכריזה על עצמי כמצורעת? האם פגיעה מינית זה המצורע גרוע ממוות החדש? זה המצורע המודרני? המצורע המת-חי? המצורע מחוץ למחנה?

נדמה לי שכן.

האם אני צריכה שמישהו ישמיע את הקול שלי? את זה אני לא יכולה. גם אם הוא שבור ומצומצם. גם אם ייקח לי אלף שנה לכתוב את זה. אם מישהו ייקח ממני את האפשרות לספר את הסיפור שלי במילים שלי, בזה אני לא אוכל לעמוד. זה יהיה גרוע ממוות. להשמיע את הקול שלי ולספר את הסיפור שלי – זה כל מה שאני יכולה לקוות לעשות. עלי באר. שפכי כמים ליבך. אבל אני לא שופכת, אני כותבת תחת ההשפעה של: מה מותר לי להביא ולהיות, של הפחד מהקול שלי. הפחד ממה שיעלה. הפחד מהכוח שטמון בו לטוב ולמוטב. אני יודעת שקיימת גם האפשרות שאני מביאה טוב, שהקול שלי יביא טוב, אבל אני ממולכדת. אני כותבת שפוחדת לכתוב.

גם אני כמו מרים דיברתי ונענשתי על זה, כשקראתי לפוגע שלי פסיכופת, כשהתלוננתי על הבוס המטריד והמתעמר בעבודה. דיברתי, התלוננתי, עשיתי את הדבר הנכון בשביל כולם, אבל גם שילמתי מחיר יקר, שאני ממשיכה לשלם עד היום. אולי הימים שעברו מאז שעזבתי את העבודה ההיא הם כמו הימים של מרים מוכת הצרעת באוהל, כשהיא משילה את עורה ומצמיחה עור חדש. צמיחה פוסט-טראומטית. היא מולידה את עצמה מחדש.

משילה את עורה. אני מתעכבת הרבה על המשילה את עורה הזה – מה היא משילה מעצמה בעצם? אולי היא משילה מעצמה רק את אלוהים? והקשר עם העם נשמר (הם מחכים לה). אולי הכוח שלה כבר מהעם מהאמונה שלו בה ואולי גם מהאמונה שלה בו. אולי לכן היא הופכת למים. לבאר בשבילם. בעצם האלוהים השתמש בה כל הזמן הזה. זה בעצם מה שזה היה.

זה לא רק סיפור על אל אחד. זה סיפור על אל אחד שמדבר רק אל אחד, רק אל משה. כשמרים מקוללת, נענשת ומורחקת, מה נגזל מהעם ולא רק ממרים? נגזלה מהעם האפשרות לדבר דרכה עם האלוהים וגם האפשרות שאלוהים ידבר יום אחד גם ישירות אליהם ולא רק אל משה. אולי כשהיא נאספת בסופו של דבר, היא נאספת למשהו אחר – היא כבר לא מרים כוהנת המים היא מרים הבאר הנודדת ומי הבאר. מים גם היום לא מובנים מאליהם, ודאי שלא היו אז במדבר. איזה נס זה שיש באר שנודדת איתך ומבטיחה לך רחמים בצורת מים. וזו ההבטחה של מרים.

באר – בריאה. רחם. אני נזכרת במה שקראתי על תיבת פנדורה, שזה תרגום משובש – שהמילה שהייתה במקור pithos במשמעות של vase הוחלפה במילה pyxis שמשמעותה תיבה. המילה vase הייתה סמל לרחם ללידה ולהתחדשות נעשתה בתרגום הזה לקופסה סגורה שמכילה את כל האסונות. וגם הבאר רחם. רחם, רחמים בצורת מים. באר של חסד על פני האדמה. באר שנובעת מלמטה ולא תלויה באל פוגעני ממעל. הבאר עצמה היא טרנספורמציה. הכוח עובר ישירות ממרים לעם. זאת האפשרות של חסד אנושי ושל חסד נשי. אני קוראת שיש סברה שמקור השם מרים מצרי ונגזר מ-mer, אהבה. או שיסודו בשורש האוגריתי מר"ר, ברכה.

על מרים כמיילדת – בקבוצה טיפולית לנשים שעברו פגיעה מינית בילדות, קבוצה שהתחילה קצת לפני פרוץ הקורונה והתקיימה רק במשך מפגשים ספורים עד שנפסקה בגלל המגיפה, היו איתי בקבוצה הקטנה-קטנה, שתי נשים נפגעות בילדות שהפכו לאחיות-מיילדות. תהיתי מאז על הקשר הזה בין טראומה בכלל ובין טראומה מינית והבאת חיים לעולם. אולי זה האנטידוט האולטימטיבי – לעבוד בחיים – בלהביא חיים לעולם. להביא חיים מהמקום של ההרס של הפגיעה.

אני חוזרת לשירת מרים או לטקסט של השירה של משה שהוא אולי שירת מרים. אני מתקשה להאמין שאישה, שמיילדת, תחבר שיר שכולו שמחה לאיד על מוות שהיא רואה לנגד עיניה. לא, אני לא חושבת שזה השיר שלה.

אני מעלה את הטקסט ערב פרשת "בהעלותך" כדי להזכיר שהוחתם בנו שכשמתלוננות – נענשות. שכשמשמיעות קול – נענשות, ושבמידה רבה זה ככה עד היום.

היום, אני כותבת אחרי כנס היפם על טראומה ומערכת הבריאות. אני פוגשת בו נשות ואנשי צוות רפואי שמקדישות ומקדישים את חייהם לקידום מענים רגישים לטראומה, ושחלקם הגדול נפגעו בעצמן ובעצמם.

כי הסטטיסטיקות של פגיעות מיניות לא פוסחות גם על נשות ואנשי טיפול, אם בגלל רקע קודם ואם בגלל שנפגעו בתוך מערכת הבריאות.

למדתי שסטאז'ריות, מתמחות ורופאות לא יכולות למעשה להתלונן על פגיעה מינית כי אין אף גוף שיגן עליהן ואין אף גוף שיטפל בתלונה וכי זה יגמור להן את הקריירה. כי הן אלה שיענשו על זה. נוהל חדש בנושא של משרד הבריאות שאושר רק לפני שבוע, הוא לא מענה אמיתי כי הוא בא ללא משאבים וללא הגנה על מתלוננות וללא מנגנון שירחיק לצמיתות פוגעים מהמערכת. מה גם שמנכ"ל משרד הבריאות אמר בכנס שהוא לא מאמין שנוהל פותר משהו.

אני מגלה מערכת בריאות בדיסוציאציה. מערכת בריאות שבה אין תמיכה והדרכה לרופאות ולרופאים שמטפלים בתנאים בלתי אפשריים בנפגעות ובנפגעים, ונחשפים לטראומות קשות באופן יומיומי. ומפתחים פוסט טראומה בעצמם.

למרות זאת, הם עם תחושת שליחות לרפא ככל יכולתם ולעשות טוב, ומרגש להיות מוקפת בכל כך הרבה חסד אנושי.

בימים האלה אני משמיעה את הקול שלי ושל עוד נפגעות ונפגעי פגיעה מינית דרך העבודה באיגוד מרכזי הסיוע. זה מרגיש משמעותי ויקר מפז להיות חלק מהנשים והאנשים שמשתדלות למרות כל הכאב ובגללו לרפא ולעשות טוב. הנה קול. הנה הד. שיוצא גם מסמטת הבאר שלי.

מרים האישה שהפכה לבאר – העבודה שלי בתערוכת הסיום של "סוגיות חיים"

תודה ל סוגיות חיים לרוחמה וייס, ליונה ארזי ולאילת וידר-כהן, ולקבוצה שלי על האפשרות לצאת למסע לא פחות ממופלא (מתחיל חדש למי שקורא לה הקול) ולכתוב את: "מרים האישה שהפכה לבאר", הטקסט שממנו לקוחים הקטעים האלה.

קטגוריות
פינת זיכרון פינת כתיבה

לכי אכלי בשמחה לחמך

פעם הייתי אופה. ורק אחרי שנעשיתי אופה גיליתי שאני באה משושלת של אופות ואופים. באיבניץ הרחוקה ליד מינסק, הסבתא-רבתא חנה-ביילה שננטשה לבד עם הילדים, התפרנסה בעוני ודחקות מתנור שהיה לה, שבו הייתה אופה לה ולאחרים. ובבתי אונגרין שבירושלים, עד היום יש מאפייה של מצות שמורות שקשורה למשפחה שלי. 

שם המשפחה שלי בן-יהודה לא קשור לשושלת מחדש השפה. הוא מעוברת (היה בוטביניק) ונקרא על שם הסבא-רבא ליאו-יהודה, שנטש בתחילת המאה באיבניץ את חנה-ביילה לבד עם הילדים, נסע לאמריקה שינה את שמו ונעלם. אבל סבא שלי, הניצול היחיד מכל המשפחה החליט לשאת בגאון, ובעקבותיו אנחנו נושאות בגאון, את שם האב הקדמון שנטש אותנו. מדי פעם, בגלל זה, אני חושבת להחליף את שם המשפחה או לכל הפחות לצרף אליו את שם המשפחה של אמי, שהוא לבל או לאבל, וגם זה קשור למאפים. אני מאמינה במאפים.

מספרים שאבי השושלת (מצד אמא) רבי יונה ליב מנדלזון-לאבל מתלמידי החת"ס, חלה במחלה מסוכנת בימי לימודיו בישיבת פרשבורג. רבו החת"ס יעץ לו לעלות ארצה והוא עלה למרות התגברות המחלה. הגיע לארה"ק בשנת תקצ"ו, התיישב בירושלים והתחתן בתקצ"ז עם ניצולת הרעש בצפת. פה המקום לציין שמהתחלה ומשני הצדדים, המשפחה שלי היא משפחה של יתומים וניצולים. יונה ליב היה גדול בתורה, כל ימיו שקד על התורה והעבודה. היה ממייסדי כולל אונגרין, וגם נסע בשליחות הכולל לחו"ל.

והמנדלזון? איך זה קרה שאיבדנו את המנדלזון או המנדלסון? הסברה הייתה שלאנשים שכל עולמם תורה נעשה בעייתי להיות מזוהים עם שם שמזוהה עם תנועת ההשכלה ואפילו עם כפירה, ושככה הלך המנדלזון לאיבוד. אולי.

את הלייב-לבל לפעמים קושרים לטעות של הקונסול-האוסטרי בארץ, ויש עוד מיני סיפורים. אבל איך הפך הלבל ללאבל או להיפך? איך הפך הלאבל ללבל? זה כנראה היה כיוון הדברים.

וזה הסיפור שאותו אני מספרת לעצמי:

הם היו דתיים. אנחנו כבר לא. הם היו דתיים ועברו דברים איומים ונוראים. נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו משה יהושע נפטר במצווה וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו פרץ לייבל מת במצווה כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אוויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר. 

אבל היו גם נשים במשפחה. וגם הן מתו. הייתה פעסיל בת חיים אשר זעליג צוובנר (שאג) וליבע לבית הרשלר שהיו לה חיים קצרים מאוד, גם יחסית לבנות תקופתה. היא נולדה ב-1888, נישאה ב-1906, ב-1907 ילדה את בנה יחידה שמואל (סבא שלי) ונפטרה ממחלה ב-1911. 

דוד שלי (הנכד של פעסיל) מת לפני שלוש שנים. הוא היה האיש שהחזיק בזיכרון המשפחתי הקולקטיבי ואז ביקש להוריש אותו לי. בשנת מחלתו היה לנו טקס קבוע. הוא היה שולח אותי למשימות בבתי אונגרין. ככה היו ימי חמישי שלי: הייתי הולכת בבוקר לטיפול. יוצאת משם ומתחפשת בשירותים של הבניין למטה. הייתה לי חצאית ארוכה. חולצה ארוכה. גרביונים כהים. נעלים תואמות. לפעמים כובע או שביס. ואז הייתי נכנסת אל מאה שערים לבצע שליחויות: לפקוד מעדניות ולהביא קוגל אטריות וקוגל תפוחי אדמה ובלינצ'ס, ומיני מאפים ומיני תרגימא. להביא לוחות זמנים שהם לוחות שנה. הייתי נכנסת אל תוככי בתי אונגרין ומבקשת להשיא תרומה בשמו ובשם ילדיו לכולל שומרי החומות שהקימה המשפחה. אחר כך הייתי קונה מלא ממתקים למשרד שלי ונוסע משם לעבודה. נכנסת לספרייה הלאומית כאחת ההדר ועולה במעלית לשירותים בקומה 2 או 3, להחליף בגדים. פעם אחת מישהו מהמשרד תפס אותי בדרך במעלית. הוא לא אמר על זה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה. אבל אני זוכרת את התמיהה במבטו.
בסוף היום הייתי נוסעת מירושלים לתל אביב, להביא את המנחות לדודי. אלה לא היו טעמי הילדות שלו. אלה היו טעמי הילדות שלא הייתה לו. וטעמי הילדות שלא הייתה לי. הייתה מסתובבת שם ותוהה, גורל כזה היה יכול להיות גם לי. יכולתי גם אני להיות פעסיל וכבר הייתי מתה. 

זה הרי כל כך מקרי שפעסיל מתה וסבא-רבא שלי השאיר את הילד אצל המשפחה שלה ונסע לחיפה ונעשה עיתונאי ואז סוחר ולא תלמיד חכם, ונישא מחדש ולקח את הילד אל יפו, הרחק הרחק מסבא שלו, שהתגעגע אליו עד מאוד. אני קוראת במכתבים שלו.

אז הלאבל בעצם כבר סיפרתי, זה בעצם התחיל ממנדלסון ועבר גלגולים ושיבושים עד שנהיה הלאבל הזה ואחר כך לבל. אבל הלאבל הוא בעצם קיצור של לך אכול בשמחה לחמך, ככה הם כתבו את זה, וזה הרי משפט מקהלת שתמיד אהבתי ושגם מתחבר לפרנסה וגם למאפיות במשפחה ולאופים ואופות, וגם אני בהם, או לפחות הייתי פעם. ואיך ומתי ולמה בדיוק שם המשפחה שונה לזה, עוד לא מצאתי. אבל יש לי כל מיני השערות. בעיקר כאלה שקשורות באסונות שקרו. אני מדמיינת שהיה שם למישהו ואולי לכמה ביחד איזה רגע של הכרעה כשהחליטו לכתוב ככה את השם, שהייתה בחירה, למרות הכול, למרות האסונות, בחירה בשמחה, בטוב, בפשטות. במה שמזין את הטוב. ואולי גם בעשייה. ובכל העניין הזה של שמחה בחלקך.

לפעמים, כבר אמרתי, אני חושבת לשנות את שם המשפחה בחזרה לזה, להחליף או להוסיף את הלאבל לבן-יהודה שהוא מאוד ספרותי אבל מסמל בעיני בעיקר שרשרת של אבות נוטשים. אולי יום אחד. נראה. בינתיים אני אופה שאין לה תנור וצריכה לחפש חנה-ביילה ואת תנורה פה בשכונה. הוא בטח פה, על ידי, מחכה שאאפה בו ושאלך לאכול בשמחה את לחמי.

 

קטגוריות
פינת זיכרון פינת כתיבה

אני לדודי ודודי לי

הדוד לא רצה שידעו שהוא חי וגם אסור היה לספר שהוא מת. אני כותבת אסור היה אבל, בעצם אסור עדיין. ובכל זאת אני כותבת. אולי כי היה לו מאוד חשוב למות וכי המוות שלו היה אירוע שיא בחיים שברובם הוא התעסק במוות.

המוות הראשון קרה כשהיה בן 13. אביו חולה הלב מת לנגד עיניו. זה היה הרף עין. דום לב. מות נשיקה. והוא לא הצליח להציל אותו למרות שהוא היה זה ששמר בשבילו על סמי הרפואה והתכונן לרגע הזה שבו יצטרך להציל אותו. ואז בא הרגע והוא לא הצליח. הכישלון הזה, בגיל כל כך צעיר, הכריע אותו, אחר כך הוא התמסר להצלת הזיכרון של המתים, קודם כול של אבא שלו, ואחר כך של שאר אבות המשפחה. הוא אסף זיכרונות ומתים בצורה של מזכרות, תמונות, תעודות, תאריכי פטירה, צילומי מצבה. כשמת, הטיל עלי לא רק את הזיכרונות שלו אלא גם את הזיכרונות של שבט שלם, "משפחת XXX לדורותיה" ("יש להוסיף השלמות, עדכונים, תוספות וצילומים") כמו שקרא לחוברת שביקש שאעזור לו להשלים לפני מותו אבל, הוא לא נתן לי.

"החומר הנמצא בחוברת זו נאסף על ידי XXXX החל באוגוסט 1997. החומר עודכן חלקית ב-15/10/2017 ואחרי כן ב-21 באפריל 2018. חסר אינדקס השמות המלא." 

ככה הוא התחיל את החוברת אבל אולי אני הייתי מתחילה אותה ככה:
"נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו נפטר 'במצווה' וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו מת 'במצווה' כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר."

אולי הייתי מתחילה ברשימת המיתות במשפחה שאסף כי אסור לי לכתוב על המוות שלו. כי נמנעה ממני האפשרות ליצור זיכרון שלו.

דוד שלי. הדבר הראשון שהוא עשה כששמע שהוא חולה זה לסדר לעצמו חלקת קבר. על אבא שלו. קראתי לזה: "בנים על אבות". 

דוד שלי, הוא השאיר לי פרויקט, פרויקט חיים, פרויקט שחרזדה שכזה, ספר משפחת XXX לדורותיה. הוא אסף את החומרים כל חייו, ורצה להעלות אותם על הכתב לפני מותו, ואני התבקשתי לעזור לו. ועזרתי ככל יכולתי ובמגבלותי. אבל זה לא היה מספיק, ותהיתי כל הזמן – האם זה הפרויקט שאם הוא יסתיים הוא יוכל ללכת לדרכו ולמות כשהוא יותר קרוב לאלוהיו? או להיפך, האם זה הפרויקט שאסור לסיים כי הוא הדבר שנותן לו טעם ושמשאיר אותו חי?

אחר כך גם אני ננגעתי בקללה הזאת. לא יכולתי לגעת בזה מאז שמת, ועברו כבר שלוש שנים. ואני, אני גם כן לא רוצה לסיים את זה. גם כן לא יכולה לסיים את זה. אולי אני פוחדת שאם אסיים את זה אז הוא ימות באמת וכל הזיכרונות ממנו? אולי אני פוחדת שאני אמות?

הפרויקט של דוד שלי. הוא היה אספן ואסף מכתבים של המשפחה, מאות קבצים של מכתבים שסרק והיה צריך למיין לפני שנים, לפי כותבים, ולתקצר. היו לו עשרות שנים לטפל בזה, והכול התנקז ללפני מותו, לזה שאעזור לו לעשות את זה לפני שהוא מת, והוא לא רק הלך למות הוא גם הלך ואיבד את הראייה. אלה דדליינים. 

זיכרונות שלו, שהזמן לא מוחק. זיכרונות מחלה – הוא מתעוור והוא חושב שזה בגלל שהבית חשוך, אמא שלי ואני ממלאות את הבית בזרקורים, הבית הואר כמו משחק אצטדיון כדורגל בלילה, אנחנו מחברות ספוטים לשקעי החשמל, מסתובבות קרוב לרצפה, כמו עכברות עיוורות, עם משקפי שמש, מליטות את פנינו בידינו מרוב בוהק. הוא לא רואה דבר. הוא חושב שהמנורות מקולקלות.

הפרויקט של דוד שלי. הוא לא רצה להרחיב את זה הוא רצה לחתום את זה. הוא רצה את המידע הכי מהותי בעיניו. הוא לא רצה לראיין את כל המשפחה. רק לאסוף את מי שנולד ומי שמת.

עכשיו אני לא יכולה לכתוב עליו ואני תקועה עם כל מה שהוא ניסה לאסוף כל חייו. תקועה עם הזיכרון הזה. עם כל העומס הזה. מדי אני פעם מציצה בזה, מנסה להיזכר איפה הייתי בתיקונים, אבל אני לא נוגעת בזה. זה מצטרף לשק האבנים הזה שאני סוחבת.

דוד שלי. בשיא המחלה, אחרי אשפוז ארוך, סוף סוף אפשר לחגוג את יום ההולדת שלו. כדי לחגוג הוא לוקח אותנו לטיול, לבקר את קברי המשפחה בהר הזיתים. אנחנו מטפסים בין המצבות בחום ודוד שלי אחרי ניתוח ורגליו כושלות. הוא רוצה להכיר לנו את הקברים ושנסמן אותם כדי שיוכל לקרוא לבוני המצבות ולשפץ אותן לפני מותו.
אני תוהה אחר כך אם הביא אותנו לשם גם בשביל התקווה, בשביל תחיית המתים. כמו שאבא שלי הגוסס ביקש שנקרא יחד את חזון העצמות היבשות.

דוד שלי. במובנים מסוימים או אולי אפילו במובנים רבים, הוא היה קרוב המשפחה התפקודי היחיד שלי, שגם היה לו אכפת ממני. הוא היה דוד אמיתי. הוא היה לי יותר דוד משאבא שלי היה לי אבא.

דוד שלי. שבועיים לפני שנפטר נסע עם אמא שלי לבית הקברות, כדי לסמן את השורה של קברי המשפחה. בספריי כסף הוא צבע פס על גזע הברוש שבראש השורה.

דוד שלי. הוא דאג תמיד שלא נשכח את תאריכי הפטירה העבריים, ואז הלך לעולמו בתאריך העברי הבלתי נשכח – ט' באב.

קטגוריות
פינת כתיבה

מון ריבר, אמדאוס ושטרודל תפוחים וינאי

מאחורי התמונה הזאת יושבת אני ומנגנת Moon River.
פעם היו שואלים אותי איך אני מנגנת והייתי משיבה: מעט ורע.
זה לא היה נכון. למדתי קצת כשהייתי ילדה, והפסקתי. וכל פעם שאני פוגשת פסנתר אני מנגנת עליו עדיין את היצירות שניגנתי אז ברסיטלים, ולומדת מחדש תווים לפי יצירות שאני זוכרת מאז.
רק השבוע כשביקרתי ב"שכטר מוסיקה" ושוטטתי בין המדפים וקניתי לי חוברות תווים הבנתי שאני יודעת לנגן בהתאם לרמה שהגעתי אליה אז, לפני שנים, ושבסך הכול הייתי די בסדר בזה.
אבל לא ידעתי את זה.
בתור ילדה השוותי את עצמי או לאחותי שניגנה על אותו פסנתר ומבוגרת ממני בשנתיים ולמדה לפחות עוד שנתיים יותר ממני או לאחרים שהיו עילויים בנגינה.

כשרציתי לעזוב המורה מאיה א. הזמינה אותי לצפות בהקרנה של אמדאוס אצלה בבית ולאכול שטרודל תפוחי עץ וינאי חם עם כדור גלידה וניל לצידו. היה יום גשום בתל אביב, אני זוכרת, ומאיה א. המורה בכלל לא הבינה את נקודת ההשוואה שלי כשהיא נתנה לי לצפות בסרט על ילד גאון כדי שלא אעזוב את הלימודים בקונסרבטוריון שהרגשתי שאני כושלת בהם.
היא גם לא הבינה שהיא צורבת אצלי לעד את החיבור בין אמנות גאונות ושיגעון. ומוות. כאילו אין אפשרויות אחרות. אבל היא צרבה אצלי באותו ערב גם את החיבור בין גשם וקולנוע ובין שטרודל תפוחי עץ וגשם ובין שטרודל תפוחי עץ וגלידה וניל' ולנצח אהיה אסירת תודה לה על זה.

אמדיאוס כרזת הסרט

לסיכום, אמדאוס אולי לא גרם לי להמשיך לנגן אז אבל הוא בטוח הסליל אותי ללימודי קולנוע וקונדיטאות.

למה אני מספרת לכם את זה?
כי הייתי ילדה שלא ידעה שיש אפשרות פשוט ללמוד לנגן וליהנות מזה, הייתי ילדה שבטוחה שהיא אמורה להיות עילוי בזה, גאונה בזה. וכל מה שפחות מזה פשוט לא נחשב. הייתי ילדה כזאת? אולי גם מבוגרת כזאת. וממש לא רק לגבי נגינה.

שנים עברו ועכשיו חברי אודליה ברקין-קמיל ואני פותחות קבוצת "דרך האמן" שזה בפשטות איך לאפשר לעצמנו ליצור וליהנות מזה, איך לדבר עם עצמנו דרך כתיבה ואיך הנפש צומחת דרך יצירה. מתחילות עוד מעט >>>

***דרך האמן דרך הזום – קורס דרך האמן חורף תשפ"א ***ארבעה-עשר מפגשים בזום, אחת לשבוע, בימי שני בין השעות 20:30-18:30

הקורס מבוסס על הספר "דרך האמן", מדריך לחיים יצירתיים שכתבה הסופרת, המחזאית והתסריטאית ג'וליה קמרון. אפשר לעשות את הספר לבד אבל הרבה יותר קל וכיף ואפשרי לעשות אותו בקבוצה.
את הדרך שלנו ילוו מדי פעם גם טקסטים מעולם הספרות והשירה ומארון הספרים היהודי.

המחיר: 600 ש"ח לכל סדרת המפגשים.
*מי שאין ביכולתה לשלם את הסכום המלא, מוזמנת לכתוב לנו ונחשוב ביחד* המפגשים מתקיימים במסגרת פרויקט החממה, מרכז בלאושטיין, ההיברו יוניון קולג' (HUC), ירושלים
לפרטים ולהרשמה: הדר 050-5200707 derech.haoman@gmail.com

והנה אודרי הפבורן שרה ומנגנת Moon River ב-Breakfast at Tiffany's .
בניו יורק הייתי הולכת לצפות בו לבד בקולנוע בימי ראשון בצהריים. $5. Varcik St. below Canal St. Screening Room.

זה העיבוד הקולנועי לנובלה של טרומן קפוטה "ארוחת בוקר בטיפני'ס". בלייק אדוארדס ביים. ג'ורג' פפרד שיחק לצידה של אודרי הפבורן והנרי מנסיני כתב את המוזיקה ואת שיר הנושא למילים של ג'וני מרסר. השיר זכה באוסקר ב-1961 והשיר והפסקול זכו בגראמי של 1962.

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

פרקי אבות

לעילוי נשמת אבא, חנן בן-יהודה ז"ל

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

(מתוך וּנְתַנֶּה תֹּקֶף, פיוט לימים הנוראים)

1.

חודשים עברו ובקושי נפגשנו. היתה ארוחה אחת משותפת. מסעדה הודית. לציון שני ימי הולדת וראש השנה. אחי הקטן השתולל. אבא שלי סיפר כמעט בשמחה לאיד על חבר לשעבר לעסקים, שחולה עכשיו במחלה חשוכת מרפא. סרטן לבלב. 
חודשים עברו. כמעט לא דיברנו. היו שתי שיחות טלפון. כרטיס להצגה. ותודה על הכרטיס. ואני מצטער, אני עייף ואין לי כוח לדבר. ואני חשבתי שכרגיל אין לו סבלנות אלי.
ואז הטלפון בבוקר. שהוא בבית חולים. הגיע יום קודם ואושפז. והבדיקות לא טובות. סרטן. ואז סוג הסרטן. וכמה שהוא נדיר. וכמה שהוא מפושט. זן אלים, בלי תסמינים בולטים עד שמאוחר.
ועברו כמה חודשים ושבועות בבית חולים והיו טיפולים ובדיקת התאמת רקמות עם אחיו, דוד שמוליק, שנמצא מתאים לתרום לו מח עצם. אבל אבא שלי בכלל לא רצה את מח העצם של דוד שמוליק. קודם כול, לדוד היתה פעם מלריה וחוץ מזה, הם אף פעם לא הסתדרו.

ואני, שניסיתי כל חיי ללמוד לחיות דרך המוות, להתכונן לחיים לאור המוות, לדעת מה חשוב, על מה אין להצטער, על מה יש לשמוח ומה מספיק לו לאדם (מספיק לאדם לדעת שניסה בכל מאודו) אפילו שרציתי, לא נעשיתי מומחית לדבר. לא בטוח שלמדתי לחיות טוב יותר או למות טוב יותר או שלמדתי איך לעזור לאחרים לחיות טוב יותר או למות. כל חכמת המוות שנדמה היה לי שקניתי, רחקה ממני ברגע. הופתעתי מכמה שאני ממהרת להתייאש אבל גם מכמה שאני ממהרת לטפח תקוות. ומכמה הרבה אני מדברת על הייאוש וכמה מעט על התקוות. הופתעתי מכמה שאבא שלי חזק ורוצה לחיות. הרבה פעמים נדמה לי שבמקומו הייתי מוותרת, אומרת "טוב, תודה," קדה ויורדת מעל הבמה. אבל מה אני יודעת על מה שהייתי עושה. והופתעתי מתועפות האפסות והאהבה. 
השיחות השתנו, הן כבר לא היו השיחות של פעם. פעם היינו מדברים באוויר, רוקמים תוכניות שלעולם לא נגשים, בלי להיות מודעים לחוסר התוחלת שבדבר. ואז לא. ואז הימים התפרקו לגורמים: שמחות קטנות, פחדים, בדיקות, טיפולים, אבל לפעמים היינו שוכחים ומעזים שוב לחטוא בתקוות גדולות ובמגדלים באוויר.
והיו טיפולים שנראה שהצליחו ובדיקות שהתוצאות שלהן היו רעות ואז עוד יותר רעות, והיה הניסיון לחיות יום ביומו. והיה הניסיון לקחת, לכרסם ממנו מהר וכל עוד אפשר. ולהצטער תוך כדי ולמפרע ובדיעבד. ולא לדעת לקבל. לא ממנו. גם כשאמר שאני רצויה ואהובה עליו ומשגעת, ושהוא תמיד שמח בי. לא יכולתי להיות עם זה. הייתי מוצפת תמונות ותחושות מכל הטיפולים והשבועות בבית החולים ובגידת הגוף, וההידרדרות המהירה והלא צפויה למרות שלכאורה הכול היה ידוע מראש. לא היה הרבה סיכוי. ובכל זאת. מי יכול לחיות ככה. מי יכול להאמין שזה ככה.

2.

זה מבוא קצר להיסטוריה משפחתית מוקדמת. ניסיון לתאר את השברים העמוקים, את תהומות היתמות שעליהם המשפחה שלי יושבת, שעליהם אני נשענת. אני מספרת ומגלה תוך כדי הסיפור, שהסיפור הוא סיפור מיתולוגי ושיש בו לא מעט חורים. דברים שלא ידעתי. דברים שאיש לא גילה לי. סודות.
תמיד חשבתי שהמשפחה של סבא שלי מצד אבא היא מרוסיה, אבל לא, הם היו מאוקראינה, מחלק ששב ונכבש ועבר בין הפולנים לרוסים. ידעתי שסבא שלי נכלא במחנה עבודה קפוא ומרוחק, אמרו לי שבסיביר. הנחתי שנכלא מפני שהיה פעיל ציוני, נדמה לי שככה אבא שלי אמר. אבל אבא שלי, אי אפשר היה לסמוך לגמרי על מה שאמר. כדי לשמוע ממנו אמת צריך היה לדעת מהי, ואז לשכנע אותו שהוא ירוויח משהו אם ידבק בה, או אז הוא היה אפילו מתפאר בה, רעה ככל שהייתה. בכל אופן, בחזרה לסבא. אבא שלו נסע לאמריקה כדי לבנות עתיד חדש למשפחה ולהביא אותה לשם, מה שלעולם לא קרה, מפני שהוא הגיע לבדו לאמריקה, שינה את שמו ונעלם.

תמונה יחידה של סבא-רבא הנעלם ליאו בוטביניק על האונייה בדרך לאמריקה

וכך חיו להם סבי ואמו ואחיו ואחיותיו בעוני ובדוחק בעיירה איבניץ, ואז היתה המלחמה.
סבא שלי שרד את המלחמה בזכות זה שנשפט ונכלא ונשלח למחנה עבודה, ובזכות זה שהתחבא ביערות והצטרף לפרטיזנים ואחר כך לצבא המורדים הפולני. מהמשפחה שלו איש לא שרד.

נתעטף באימת היום ובקדושת הטהורים ונעלה לנגד עינינו את עיירת הולדתנו איבניץ. בה נולדנו ולמדנו, בה חלמנו את חלומות הנעורים היפים. איבניץ על רחובותיה וסימטאותיה, על גניה הפורחים בקייץ ושלגיה בחורף. איבניץ על כל תושביה, על מאות משפחות יהודיה התמימים והטובים, אשר עמלו קשות ומרביתם התפרנסו בעוני ובדחקות – משבת לשבת… אך רב היה עושרם ברוח ובהשכלה. באהבת ישראל וארץ-ישראל.


את החיפוש אני מתחילה באינטרנט, באתר של יד ושם. אני מנסה למצוא דפי-עד על המשפחה של סבי ולא מוצאת דבר. אני ממשיכה לחפש ומוצאת את ספר הזיכרון של קהילת איבניץ, סרוק ושמור באתר של הספרייה הציבורית של ניו-יורק, ומוצאת בו את סבא שלי. עמוד 488 עם השפם והכובע בתמונה קבוצתית עם ועד יוצאי קהילת איבניץ קמין וסביבותיה.

יש לי זיכרון ישן לפיו סבא שלי כתב קטע לספר הזה, ואני מקווה שזה משהו אישי, משהו על המשפחה, שמות, סיפורי חיים או לפחות סיפורי מוות. ואני מחפשת בספר, מהסוף להתחלה, ובאמת הוא כתב סבא שלי, הטקסט מופיע גם בעברית ולא רק באידיש, שזה מזל, וכך אני מוצאת אותו, אבל לא מוצאת אותם. אני מוצאת את קולו של הלוחם, הפרטיזן, איש האצ"ל והלח"י לשעבר, שלא היו לו מילים לתאר את מה שקרה להם או את מה שעבר עליו.


עוד נלמד מספר זה לאן הוליך אותנו הפחד. הן ידענו מה  מצפה לנו והשלמנו עם הגורל, והתוצאה – השפלות, עינויים ומוות. עד לברגן-בלזן ולאושביץ הביא אותנו פחד זה. ולעומתו – אומץ לבם של מעטים החזיר לנו את הכבוד האישי, והעניק לנו דגל לאומי.


בספר, ברשימת השמות, בלי תמונות, נראה שלא היו לו תמונות, אני מוצאת את שמות בני המשפחה, חנה-ביילה, נחמן, רבקה-ראשע, לא כתוב איך מתו, קרוב לוודאי שנקברו חיים בבור.

בחזרה ליד ושם, ואפילו שאני יודעת עכשיו את שמותיהם, אני לא מוצאת יותר מזה.
אני חוזרת בזמן, לתחילת המאה, לארכיונים של הממשל הפדרלי האמריקני ולארכיונים של רשויות ההגירה, לארכיון של אליס איילנד, אולי אפתור את החידה: מי היה האדם או מה השאיר אחריו האדם שנטש את משפחתו באיבניץ, על רחובותיה  וסימטאותיה, על גניה הפורחים בקייץ ושלגיה בחורף, נטש אישה וילדים, אשר עמלו קשות והתפרנסו בעוני ובדחקות – משבת לשבת… מי היה האדם שסבי ניסה לחפש אחרי המלחמה. אמרו שהיה גנגסטר. אמרו שנורה ואיבד רגל. אמרו שגר בקליבלנד. אמרו שהיתה לו משפחה חדשה. שסבי עלה על עקבותיו. שאביו התנכר לו. מי היה אותו אדם ומי היה סבי, מורדוך בוטביניק יודלביץ', בנו של ליאו או לייב, או לייבה בוטביניק, שעיברת את שמו למרדכי בן-יהודה כי ביקש לשאת את שם האב שנטש אותו.

מי היה סבי: כבאי. שען. סוחר תכשיטים. איש מחתרות. שחקן שח. שעזב את אירופה עם צבא אנדרס והגיע לארץ דרך עיראק.

מי היה סבי: איש הסתדרות העובדים הלאומית, שבילה את העשור האחרון לחייו רתום בשלייקעס לכיסא גלגלים או לסתם כיסא עץ, אחרי שבץ שהשאיר אותו משותק לגמרי ובלי יכולת לדבר. מי היתה סבתי, חסידה, הנערה שקטף ממרפסת בית היתומות הירושלמי שבו גדלה. שעמלה ותפרה ובישלה כל חייה, לרווחת הגברים שהקיפו אותה, בעלה ובניה. שטיפלה בסבא שלי במסירות ובמחיר בריאותה. ונפרדה ממני באומרה: שאסלח לאמא שלי, או שאולי זה היה לאבא שלי? לא, זה היה שאסלח להורים שלי, שהורים תמיד רוצים הכי טוב בשביל הילדים שלהם. ונפרדה ממני באופן שבו ביקשה אולי להיפרד מאבא שלי, אבל הוא לא נתן לה.

סבא מרדכי וסבתא חסידה בן-יהודה (בוטביניק) אי אז בירושלים


3.
אולי הנקמה שלי היא שאני שוכחת.
בדיחות, סיפורים, עובדות, היסטוריה משפחתית, תווי פנים, קמטים, מחוות, בקשות. היו עוד בקשות פרט ללאהוב ולזכור? גם אבא שלי, כמוני, רק רצה להיכנס לאנשים ללב.
אולי הנקמה שלי היא שאני לא מזכירה לאחרים. זה הרי מה שמוטל על החיים, לזכור ולהזכיר את המתים, להזכיר את אבא שלי בפני אחי הקטן. לזכור אותו יחד איתו. יחד עם חברים. לכתוב אותו. עליו.
אולי הנקמה שלי היא שאני לא סולחת. אולי כי סליחה פירושה לוותר על כל סיכוי לעבר טוב יותר עבורנו. ואני לא מוכנה לוותר.


למדתי פעם שהזיכרון הוא בעצם חוויה בהווה שקשורה למקרים מהעבר. הזיכרון הוא חוויה בהווה. כשאני זוכרת אני מפיחה חיים במתים. מעוררת קשרים רדומים במוח, וגם משנה אותם. מה שהיה הוא לא מה שישנו. הזיכרון נשען על הימים ההם, אבל הוא שייך לזמן הזה. לרגע הזה. עצם ההיזכרות היא הִתהוות.

הכול חוזר לאותו מקום. לאהוב את מה שיש, להעריך ולהודות על מה שקיים, ברגע הזה, שהוא היחיד שיש. אפשר לפסק את הזמן לרגע, למשל בכתיבה, למשל בשתיקה, למשל במרווח בין שתי מחשבות. למשל בתפילה, למשל בהוקרת תודה. לברך על ללכת לשירותים לבד. לרוץ. לרקוד. לשיר. לצחוק. לראות. לשמוע. לקרוא. לכתוב.
אבא שלי ידע ליהנות מהרגע, אבל הצליח להרוס הרבה רגעים בדאגות.
לא לדאוג.
או כמו שאבא אמר בעודו בחיים, על חוף ימה של יפו, אחרי שהגיעו תוצאות לא טובות של בדיקות: אל תבכי עכשיו, יהיה מספיק זמן לבכות אחר כך.

אין הנשמות דורשות הרבה למענן: זכרונם של החיים עם שמץ אהבה עדיף בעיניהן על פני קרבנות עשירים. אפשר להגיש להן כשי – רעף פשוט עם זר פרחים שנבלו, לחם שנטבל ביין, מעט סיגליות, כמה גרעיני חיטה, קומץ מלח. אך מוטב להתפלל אליהן בלב נרגש וחם. ויש גם לזכור אותן.

[מתוך פולחן המתים ואלילי הבית, מיתולוגיה, אגדות יוון ורומא, י. פאראנדובסקי, תרגם ד"ר דוד לאזר, הוצאת א. זלקוביץ תל אביב. עמ' 227, אין שנת הוצאה אבל דרורה היקרה קיבלה את הספר לבת המצווה ב-58'.]