קטגוריות
פינת זיכרון פינת כתיבה

לכי אכלי בשמחה לחמך

פעם הייתי אופה. ורק אחרי שנעשיתי אופה גיליתי שאני באה משושלת של אופות ואופים. באיבניץ הרחוקה ליד מינסק, הסבתא-רבתא חנה-ביילה שננטשה לבד עם הילדים, התפרנסה בעוני ודחקות מתנור שהיה לה, שבו הייתה אופה לה ולאחרים. ובבתי אונגרין שבירושלים, עד היום יש מאפייה של מצות שמורות שקשורה למשפחה שלי. 

שם המשפחה שלי בן-יהודה לא קשור לשושלת מחדש השפה. הוא מעוברת (היה בוטביניק) ונקרא על שם הסבא-רבא ליאו-יהודה, שנטש בתחילת המאה באיבניץ את חנה-ביילה לבד עם הילדים, נסע לאמריקה שינה את שמו ונעלם. אבל סבא שלי, הניצול היחיד מכל המשפחה החליט לשאת בגאון, ובעקבותיו אנחנו נושאות בגאון, את שם האב הקדמון שנטש אותנו. מדי פעם, בגלל זה, אני חושבת להחליף את שם המשפחה או לכל הפחות לצרף אליו את שם המשפחה של אמי, שהוא לבל או לאבל, וגם זה קשור למאפים. אני מאמינה במאפים.

מספרים שאבי השושלת (מצד אמא) רבי יונה ליב מנדלזון-לאבל מתלמידי החת"ס, חלה במחלה מסוכנת בימי לימודיו בישיבת פרשבורג. רבו החת"ס יעץ לו לעלות ארצה והוא עלה למרות התגברות המחלה. הגיע לארה"ק בשנת תקצ"ו, התיישב בירושלים והתחתן בתקצ"ז עם ניצולת הרעש בצפת. פה המקום לציין שמהתחלה ומשני הצדדים, המשפחה שלי היא משפחה של יתומים וניצולים. יונה ליב היה גדול בתורה, כל ימיו שקד על התורה והעבודה. היה ממייסדי כולל אונגרין, וגם נסע בשליחות הכולל לחו"ל.

והמנדלזון? איך זה קרה שאיבדנו את המנדלזון או המנדלסון? הסברה הייתה שלאנשים שכל עולמם תורה נעשה בעייתי להיות מזוהים עם שם שמזוהה עם תנועת ההשכלה ואפילו עם כפירה, ושככה הלך המנדלזון לאיבוד. אולי.

את הלייב-לבל לפעמים קושרים לטעות של הקונסול-האוסטרי בארץ, ויש עוד מיני סיפורים. אבל איך הפך הלבל ללאבל או להיפך? איך הפך הלאבל ללבל? זה כנראה היה כיוון הדברים.

וזה הסיפור שאותו אני מספרת לעצמי:

הם היו דתיים. אנחנו כבר לא. הם היו דתיים ועברו דברים איומים ונוראים. נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו משה יהושע נפטר במצווה וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו פרץ לייבל מת במצווה כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אוויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר. 

אבל היו גם נשים במשפחה. וגם הן מתו. הייתה פעסיל בת חיים אשר זעליג צוובנר (שאג) וליבע לבית הרשלר שהיו לה חיים קצרים מאוד, גם יחסית לבנות תקופתה. היא נולדה ב-1888, נישאה ב-1906, ב-1907 ילדה את בנה יחידה שמואל (סבא שלי) ונפטרה ממחלה ב-1911. 

דוד שלי (הנכד של פעסיל) מת לפני שלוש שנים. הוא היה האיש שהחזיק בזיכרון המשפחתי הקולקטיבי ואז ביקש להוריש אותו לי. בשנת מחלתו היה לנו טקס קבוע. הוא היה שולח אותי למשימות בבתי אונגרין. ככה היו ימי חמישי שלי: הייתי הולכת בבוקר לטיפול. יוצאת משם ומתחפשת בשירותים של הבניין למטה. הייתה לי חצאית ארוכה. חולצה ארוכה. גרביונים כהים. נעלים תואמות. לפעמים כובע או שביס. ואז הייתי נכנסת אל מאה שערים לבצע שליחויות: לפקוד מעדניות ולהביא קוגל אטריות וקוגל תפוחי אדמה ובלינצ'ס, ומיני מאפים ומיני תרגימא. להביא לוחות זמנים שהם לוחות שנה. הייתי נכנסת אל תוככי בתי אונגרין ומבקשת להשיא תרומה בשמו ובשם ילדיו לכולל שומרי החומות שהקימה המשפחה. אחר כך הייתי קונה מלא ממתקים למשרד שלי ונוסע משם לעבודה. נכנסת לספרייה הלאומית כאחת ההדר ועולה במעלית לשירותים בקומה 2 או 3, להחליף בגדים. פעם אחת מישהו מהמשרד תפס אותי בדרך במעלית. הוא לא אמר על זה שום דבר. אף פעם לא דיברנו על זה. אבל אני זוכרת את התמיהה במבטו.
בסוף היום הייתי נוסעת מירושלים לתל אביב, להביא את המנחות לדודי. אלה לא היו טעמי הילדות שלו. אלה היו טעמי הילדות שלא הייתה לו. וטעמי הילדות שלא הייתה לי. הייתה מסתובבת שם ותוהה, גורל כזה היה יכול להיות גם לי. יכולתי גם אני להיות פעסיל וכבר הייתי מתה. 

זה הרי כל כך מקרי שפעסיל מתה וסבא-רבא שלי השאיר את הילד אצל המשפחה שלה ונסע לחיפה ונעשה עיתונאי ואז סוחר ולא תלמיד חכם, ונישא מחדש ולקח את הילד אל יפו, הרחק הרחק מסבא שלו, שהתגעגע אליו עד מאוד. אני קוראת במכתבים שלו.

אז הלאבל בעצם כבר סיפרתי, זה בעצם התחיל ממנדלסון ועבר גלגולים ושיבושים עד שנהיה הלאבל הזה ואחר כך לבל. אבל הלאבל הוא בעצם קיצור של לך אכול בשמחה לחמך, ככה הם כתבו את זה, וזה הרי משפט מקהלת שתמיד אהבתי ושגם מתחבר לפרנסה וגם למאפיות במשפחה ולאופים ואופות, וגם אני בהם, או לפחות הייתי פעם. ואיך ומתי ולמה בדיוק שם המשפחה שונה לזה, עוד לא מצאתי. אבל יש לי כל מיני השערות. בעיקר כאלה שקשורות באסונות שקרו. אני מדמיינת שהיה שם למישהו ואולי לכמה ביחד איזה רגע של הכרעה כשהחליטו לכתוב ככה את השם, שהייתה בחירה, למרות הכול, למרות האסונות, בחירה בשמחה, בטוב, בפשטות. במה שמזין את הטוב. ואולי גם בעשייה. ובכל העניין הזה של שמחה בחלקך.

לפעמים, כבר אמרתי, אני חושבת לשנות את שם המשפחה בחזרה לזה, להחליף או להוסיף את הלאבל לבן-יהודה שהוא מאוד ספרותי אבל מסמל בעיני בעיקר שרשרת של אבות נוטשים. אולי יום אחד. נראה. בינתיים אני אופה שאין לה תנור וצריכה לחפש חנה-ביילה ואת תנורה פה בשכונה. הוא בטח פה, על ידי, מחכה שאאפה בו ושאלך לאכול בשמחה את לחמי.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.