קטגוריות
פינת ישיבה

הריטריט הלפני אחרון לפני הקורונה

לפני שהתחיל הריטריט ישבתי מתחת לעץ הזה וקראתי.
לספר קראו "להבעיר מדורה (פעמיים)". הוא היה של ג'ק לונדון, ולא ידעתי על מה הוא.

רגע לפני שיצאתי לדרך לקחתי איתי ספר קטן מידות אקראי, ופנקס אקראי, למקרה שארצה או שאצטרך בכל זאת לקרוא או לכתוב. הסיפור עסק בניסיון של הגיבור, טום וינסנט, לשרוד בקור של 50 מעלות מתחת לאפס. כולו היה ניסיונות נואשים לא לקפוא ולהשיב לחיים אצבעות ידיים וכפות רגליים קפואות. אלה היו דימויים כה עזים. הדימויים האחרונים שלקחתי איתי לריטריט בעין דור.


לפני שנכנסתי לריטריט
קיבלתי משועי את ברכת הדרך
להתבונן על העולם הפנימי
כמרחב פתוח
ולא כעל תהום.

זו הייתה הברכה והצידה המדויקת לדרך בשבילי, שבאתי לריטריט חמלה ומה שהעסיק אותי היה הפחד משדים.

ככה זה היה.
אני הייתי אומרת: "חמלה"
והתודעה שלי הייתה שומעת "שדים".
ואני הייתי אומרת לה: "אמרתי חמלה."
והיא הייתה אומרת: "כן, שמעתי, שדים."

זה היה הריטריט הלפני אחרון לפני הקורונה.
כשנכנסו אליו הייתה חולה אחת מאומתת
שהגיעה מספינת התענוגות.
לא ידענו מה נמצא כשנצא משם
ואם נמצא.
מה יקרה לעולם בשבוע שבו לא נעקוב אחרי הדברים
בשבוע שבו נרפה מהמציאות החיצונית.
לאיזה עולם נצא?
והאם נהיה האחרונים שנשארו?
אחרים, יקרים, דאגו מעניין שטיפת הכלים בגיגיות.

בישיבת הפתיחה קרן ביקשה לא לקרוא ולא לכתוב.
אבל בכל ערב הקריאה שיר וציינה שכתבה אותו מישהי בריטריט.

בבקרים קמתי לפני כולם.
המקלחת האהובה עלי הייתה זו שצמודה לחלון שפונה לשדות.
היה לה תריס קצת שבור,
וזה הרגיש הכי קרוב ללהתקלח בחוץ.

בימים רקמתי ידידויות בלי מילים.
מאינספור מחוות של התחשבות.
בייחוד עם האישה שאיתה חלקתי את החדר.
אבל גם עם אחרים ואחרות.
הייתה האישה ההריונית
שהנוכחות שלה כל כך ריגשה אותי
ושחשבתי להפסיק את הריטריט כדי ללוות אותה ללידה
כשהיא הרגישה צירים,
עד שנזכרתי שאנחנו לא באמת מכירות
ושיש פה אנשים בשבילה,
שיש מי שילווה אותה.

באחד הלילות נשארנו לבד באולם
רק אני ועוד מישהי אחת שבכתה ובכתה.
התאפקתי לא להפריע לה
כי כאב לי הלב עליה
וכי מי אני אם אני לא עוצרת הכול עכשיו
ושואלת אותה אם היא רוצה לדבר
ואם אפשר לעזור.
במקום זה שלחתי לה טוב.

התאפקתי לא לכתוב ולא לקרוא. עד שלילה אחד בכל זאת פתחתי את הפנקס שהבאתי איתי. זה היה אלפון צבעוני קטן, ששימש אותי פעם כמילון כשלמדתי איטלקית. בחשש נתתי לו להיפתח באיזה עמוד שיפתח.
הייתה שם מילה אחת. Fantasmi. שדים.

בבקרים תירגלתי טאי צ'י וצ'י קונג מול הגבעות.
בהפסקות הלכתי לבקר עצים.
במשמרות המטבח דיברתי עם התפוחים
ועם הגזרים.

השדים המשיכו לבוא
ואני השתדלתי לארח אותם בידיים שלובות.

לפעמים ביקרו אותי אחרים,
אהובים שכבר היו בעין דור
ושאולי עוד יהיו,
שבאו לשבת איתי.

כשהרגליים שלי היו נרדמות הייתי חושבת על טום וינסנט מנסה להדליק מדורה בשלג ולהשיב לחיים את אצבעות הידיים ואת כפות הרגליים הקפואות.
הגפרורים שלו צללו בשלג אבל אני המשכתי להזין את האש.

ככה זה היה.
התודעה שלי הייתה אומרת: "שדים".
ואני הייתי שומעת: "חמלה".
והיא הייתה אומרת: "אמרתי שדים".
ואני הייתי אומרת: "כן, שמעתי, חמלה".

בסוף הריטריט שוב ישבתי מתחת לעץ.
האור היה יפה ורך, כמו גלימה הוא נח על העצים ועל הדשאים. ברקע נשמעו ציוצי ציפורים, מואזין, נעירות חמורים.

בדרך חזרה מעין דור ראינו שכבר פרחו השקדיות ודיברנו על ספרי ילדים.

הריטריט שלי בעין דור היה מתנה מופלאה והכנה מושלמת לקורונה, שאליה הגעתי למזלי עם שגרת תרגול ויכולת לשהות עם עצמי בעולם שרועד בכל הכיוונים. כעת Tovana עמותת תובנה אוספת תרומות לשיפוץ מרכז הריטריטים וזו הזדמנות להשיב קצת מהטוב שהמקום מעניק, בידיעה שהוא יוכפל ויחזור לכל מי שצריכה ולכל מי שצריך. כאן תורמים >>> https://tinyurl.com/yykvd2v2

קטגוריות
פינת כתיבה

מון ריבר, אמדאוס ושטרודל תפוחים וינאי

מאחורי התמונה הזאת יושבת אני ומנגנת Moon River.
פעם היו שואלים אותי איך אני מנגנת והייתי משיבה: מעט ורע.
זה לא היה נכון. למדתי קצת כשהייתי ילדה, והפסקתי. וכל פעם שאני פוגשת פסנתר אני מנגנת עליו עדיין את היצירות שניגנתי אז ברסיטלים, ולומדת מחדש תווים לפי יצירות שאני זוכרת מאז.
רק השבוע כשביקרתי ב"שכטר מוסיקה" ושוטטתי בין המדפים וקניתי לי חוברות תווים הבנתי שאני יודעת לנגן בהתאם לרמה שהגעתי אליה אז, לפני שנים, ושבסך הכול הייתי די בסדר בזה.
אבל לא ידעתי את זה.
בתור ילדה השוותי את עצמי או לאחותי שניגנה על אותו פסנתר ומבוגרת ממני בשנתיים ולמדה לפחות עוד שנתיים יותר ממני או לאחרים שהיו עילויים בנגינה.

כשרציתי לעזוב המורה מאיה א. הזמינה אותי לצפות בהקרנה של אמדאוס אצלה בבית ולאכול שטרודל תפוחי עץ וינאי חם עם כדור גלידה וניל לצידו. היה יום גשום בתל אביב, אני זוכרת, ומאיה א. המורה בכלל לא הבינה את נקודת ההשוואה שלי כשהיא נתנה לי לצפות בסרט על ילד גאון כדי שלא אעזוב את הלימודים בקונסרבטוריון שהרגשתי שאני כושלת בהם.
היא גם לא הבינה שהיא צורבת אצלי לעד את החיבור בין אמנות גאונות ושיגעון. ומוות. כאילו אין אפשרויות אחרות. אבל היא צרבה אצלי באותו ערב גם את החיבור בין גשם וקולנוע ובין שטרודל תפוחי עץ וגשם ובין שטרודל תפוחי עץ וגלידה וניל' ולנצח אהיה אסירת תודה לה על זה.

אמדיאוס כרזת הסרט

לסיכום, אמדאוס אולי לא גרם לי להמשיך לנגן אז אבל הוא בטוח הסליל אותי ללימודי קולנוע וקונדיטאות.

למה אני מספרת לכם את זה?
כי הייתי ילדה שלא ידעה שיש אפשרות פשוט ללמוד לנגן וליהנות מזה, הייתי ילדה שבטוחה שהיא אמורה להיות עילוי בזה, גאונה בזה. וכל מה שפחות מזה פשוט לא נחשב. הייתי ילדה כזאת? אולי גם מבוגרת כזאת. וממש לא רק לגבי נגינה.

שנים עברו ועכשיו חברי אודליה ברקין-קמיל ואני פותחות קבוצת "דרך האמן" שזה בפשטות איך לאפשר לעצמנו ליצור וליהנות מזה, איך לדבר עם עצמנו דרך כתיבה ואיך הנפש צומחת דרך יצירה. מתחילות עוד מעט >>>

***דרך האמן דרך הזום – קורס דרך האמן חורף תשפ"א ***ארבעה-עשר מפגשים בזום, אחת לשבוע, בימי שני בין השעות 20:30-18:30

הקורס מבוסס על הספר "דרך האמן", מדריך לחיים יצירתיים שכתבה הסופרת, המחזאית והתסריטאית ג'וליה קמרון. אפשר לעשות את הספר לבד אבל הרבה יותר קל וכיף ואפשרי לעשות אותו בקבוצה.
את הדרך שלנו ילוו מדי פעם גם טקסטים מעולם הספרות והשירה ומארון הספרים היהודי.

המחיר: 600 ש"ח לכל סדרת המפגשים.
*מי שאין ביכולתה לשלם את הסכום המלא, מוזמנת לכתוב לנו ונחשוב ביחד* המפגשים מתקיימים במסגרת פרויקט החממה, מרכז בלאושטיין, ההיברו יוניון קולג' (HUC), ירושלים
לפרטים ולהרשמה: הדר 050-5200707 derech.haoman@gmail.com

והנה אודרי הפבורן שרה ומנגנת Moon River ב-Breakfast at Tiffany's .
בניו יורק הייתי הולכת לצפות בו לבד בקולנוע בימי ראשון בצהריים. $5. Varcik St. below Canal St. Screening Room.

זה העיבוד הקולנועי לנובלה של טרומן קפוטה "ארוחת בוקר בטיפני'ס". בלייק אדוארדס ביים. ג'ורג' פפרד שיחק לצידה של אודרי הפבורן והנרי מנסיני כתב את המוזיקה ואת שיר הנושא למילים של ג'וני מרסר. השיר זכה באוסקר ב-1961 והשיר והפסקול זכו בגראמי של 1962.

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת ילדים

המלחמה שהצילה את חיי

איידה בת ה-10 מתמודדת עם נכות פיזית – רגל פגועה, שבגללה לכאורה אמה מתייחסת אליה כאל מפלצת וכאל זוועה שצריך להסתיר מהעולם. אין לה חברים, היא לא הולכת לבית הספר, הנכות שלה לא מטופלת, היא עובדת קשה בבית ומנת חלקה השפלות ועינויים. מבית הזוועות הזה היא משקיפה אל העולם שמחוץ לחלונה. הספר, שכתוב בגוף ראשון, הוא המונולוג של איידה או אם תרצו עדותה על הזנחה והתעללות וגם על הניסיון להיחלץ משם בכוחות על. המלחמה שהצילה את חיי היא מלחמה על לצאת לעולם. מלחמה על חיים בעלי ערך.

איידה היא הילדה שבורחת מהבית כדי למצוא הגנה מההפצצות הגרמנים כי אמא שלה לא חושבת שהיא ראויה להגנה וגם, כי היא גדלה להיות דמות טיפולית-הורית זו שמגדלת בעצם את אחיה הצעיר ג'יימי, בן 6, והיא לא מוכנה להפקיר אותו ושיסע לבד אל הלא-נודע.
איידה וג'יימי מצטרפים לילדים המפונים מלונדון בימי מלחמת העולם השנייה אל מקום מבטחים בכפר באזור קנט. מפקידים אותם שם בידיה של סוזן, רווקה לסבית שבת הזוג שלה בקי מתה זמן מה קודם לכן ומאז היא בדיכאון וחיה בבדידות. סוזן מקבלת עליה בלית ברירה את הטיפול בג'יימי ואיידה – ואז קורה נס, והנס הוא שהיא רואה אותם, היא ממש ממש רואה אותם. ולא היה להם כזה דבר בחיים. לא היה להם אפילו שמץ מזה.     

מה פירוש רואה אותם? סוזן, אולי דווקא מפני שאין לה ילדים משלה, מתייחסת אליהם בכבוד, בהבנה ובהגינות ששמורים בדרך כלל למבוגרים. היא מתמסרת לטיפול בהם, ללספק להם מזון, מלבוש, מחסה, טיפול אבל למעלה מזה – עין טובה ואכפתיות אמיתית, ויכולת להכיל את הזוועה שממנה הגיעו, בייחוד את הזוועה שאיידה עברה. איידה שאליה סוזן נקשרת במיוחד. 

איידה וג'יימי לא מספרים מה עבר עליהם בבית אבל הטראומה והסימפטומים שלה מגלים את הסיפור. ההזנחה, הנכות שאפשר היה לטפל בה, העובדה שאיידה מעולם לא למדה קרוא וכתוב, לא למדה שום דבר בעצם. ויש את רגעי הפחד שבהם איידה מתגוננת מהמכות שהיא בטוחה שסוזן עומדת להכות אותה.


קורה שם נס, שסוזן היא כזאת – אכפתית, לא שיפוטית, מתנצלת כשהיא טועה, אבל הנס הוא גם אסון – קודם כול כי הם מופקדים בידי סוזן באופן זמני ואי אפשר לסמוך על זה שזה קיים ושזה ימשך אבל גם, ובזה ייחודו של הספר, כי הוא מראה ממש איך כל יחס הגון וטוב, כל מתנה, כל חיוך, כל חיבוק הם זיכרון לעלבון של החיים הקודמים, אלה שהזיכרון שלהם לא יעזוב אף פעם, אלה שאין ביטחון שלא יוחזרו אליהם כל רגע. ולכן כל דבר טוב הוא כואב. 

וכואב גם לצפות בזה. זה כואב נורא לאיידה – כי כל כמה שסוזן אכפתית וטובה אליה ומנסה להיטיב איתה, זה רק דורך על הפצע שלה, מדגיש את מה שנגזל ממנה. וכל טוב הוא גם עוד נטישה של הילדה שכל כך סבלה והיתה כל כך כל בודדה ומוזנחת. כל טוב מבליט את הפער בין מה שחושבים עליה – שהיא ראויה, שהיא טובה – ובין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה, מה שלמדה על עצמה – שהיא מפלצת, שלא מגיע לה. 

כל קירבה של סוזן היא איום וסכנה, כל ניסיון להיות אמא הוא טריגר, כי אמא מהניסיון של איידה זה דבר נורא ואיום שמנסה להשמיד אותה. 

סוזן באופן פלאי יודעת באמת לעשות את מה שדרוש. יודעת איך לתת לאיידה ולג'יימי קרקע ומקום לגדול. הצורך שלהם כל כך גדול, ואיכשהו פשוט בלהיות מבוגר הגון ולא פוגעני היא כבר עושה הרבה. אבל היא עושה יותר מזה כי יש לה חוש להבין מה הם צריכים ויש לה חוש להבין מה איידה צריכה, כשאיידה מתנתקת וצריכה קרקוע, כשאיידה לא מבינה דברים, כשאיידה לא יודעת איך להתנהג, כשקשה לה לקבל טוב שמופנה כלפיה, כשהיא כועסת ולא יודעת מה לעשות עם זה. 

דיסוציאציה מופיעה הרבה בספר גם אם לא קוראים לה בשם. זה מנגנון ניתוק או פיצול מהחלק.ים שעובר.ים או עבר.ו אביוז. הפיצול-ניתוק הזה הוא מנגנון הגנה גאוני-הרסני שממשיך ללוות את הילד.ה הנפגע.ת. לאורך שנים, לפעמים לאורך חיים שלמים. זה מה שקורה לילדים שעברו אביוז והיו חסרי אונים, שבויים בידי המתעלל.ת.
בספר זה מתבטא ברגעים רבים שבהם שאיידה נעלמת לתוך עצמה. וגם בהכחשה שדברים אומנם קרו או בהעמדת פנים שלא קרו, למשל איידה, אפילו שיש לה רגל פגועה וזה ניכר, מסוגלת לפעמים להכחיש שזה המצב.

פוסט טראומה מורכבת היא טראומה של התפתחות וטראומה של יחסים, טראומה של היכולת לבטוח, לתת אמון, לקשור קשרים ולקיים אותם, להאמין שקיים טוב בעולם ושקיימים עזרה וטיפול. אלה דברים שבלתי אפשרי להאמין בהם כשהדמות המטפלת מתעללת ומזניחה.  

טראומה מורכבת היא טראומה שעשויה אינספור רגעים של טראומה, לפעמים ילדות שלמה של טראומה. האישיות רק מתפתחת והיא נבנית למעשה בצלמה של הטראומה. וכשם שתא מתפתח ביחס למה שסביבו, כשם שתא חוזר ומגדיר את עצמו ואת הסביבה בתהליך בלתי פוסק של תגובות לגירויים משמעותיים לו, כך מתפתחת האישיות בתגובה לטראומה החוזרת וסביבה, ולא פחות מזה, בתגובה לאין וסביב האין. 

זאת אהבה? מה זה שם בדיוק? מה זה הדבר העדין הזה שנרקם בין מטפל.ת מיטיב.ה לבין ילד.ה שעבר.ה אביוז? בין הילדה הפצועה איידה ובין סוזן? איידה שהיא גם ילדה הורית וסוזן שהיא גם מבוגרת פצועה, והייתה פעם ילדה פצועה בעצמה? מה זה הדבר הזה שגם אם אין בכוחו לתקן הכול יש בו נחמה?

סוזן מתמסרת לטיפול בשתי הנשמות שהופקדו בידיה ותחת חסותה. היא מטפלת בהם ביראת קודש וזה באמת מציל גם אותה. סוזן היא הגיבורה השנייה של הספר. כשהילדים מגיעים היא עמוק בדיכאון כי היא לא יכולה להתאבל על מות אהובתה. והיא באמת לא יכולה. זו תקופה שבה מכניסים לכלא ומעבירים סירוס כימי להט"בים. היא בתוך אבל שאי אפשר לחלוק בו, באבל שמבודד אותה, והוא הופך לדיכאון שהיא שוקעת בו עוד ועוד, עד שהילדים מגיעים אליה.  

לאט לאט נקשרים השלושה – איידה וג'יימי וסוזן ונעשים משפחה, ויש גם את בני הכפר והקהילה, וקשרים וחברויות. ויש גם פוני בשם באטר ויש גם חתול בשם בובריל. ואולי באופן מודע ואולי באופן לא מודע המחברת מתארת בדיוק את האופן שבו ילדים שעברו טראומה של היקשרות ומתקשים להיקשר לבני אדם אחרים, יכולים להיקשר לבעלי חיים ולהעניק להם ולקבל מהם, ואיזה ריפוי יש בזה.   

ויש דברים שאי אפשר לתקן. סוזן מנסה להציע לילדים חיים של ילדים. אצל ג'יימי הקטן זה מצליח, אבל איידה לא מצליחה ללמוד להיות ילדה, בטח שלא ילדה של שמלות ובובות. היא ילדה בוגרת שמסתדרת הרבה יותר טוב עם מבוגרים. איידה של הכפר היא איידה אחרת אבל היא גם קצת גיבורת-על, היא מסתדרת עם הסוסים הכי פרועים, היא עובדת קשה באורוות, היא מצילה ילדה מתאונה, היא סועדת ניצולי קרבות, היא מאתרת מרגל גרמני (זה לא ספוילר, זה על גב העטיפה). האם כל אלה ביטויים לכוח החיים שלה, לכישרונותיה, לתושייתה, שסוף סוף יש להם מקום? או שלאיידה אין מקום בעולם אם היא לא מטפלת ולא גיבורת-על?

לאיידה ולג'יימי יש פחד עצום מנטישה. פחד שסוזן תעזוב. פחד להיקשר אליה. פחד שהיא תפגע בהם. פחד שסוזן תשלח אותם משם. וסוזן מבינה את זה, היא מבינה שהיה להם מזל שהגיעו אליה, שמרחפת מעליהם חרב, שלהתפנות משם למקום אחר זה מסוכן מכל כך הרבה בחינות. סוזן יודעת ואפילו אומרת את זה במפורש כשהאפשרות עולה על רקע המלחמה – אם הדבר הזה יקרה, הילדה הזאת לא תשרוד את זה, היא רק מתחילה להשתקם, היא רק מתחילה להיבנות, היא לא תעמוד בזה. 

המחברת קימברלי ברובייקר ברדלי ביקשה לספר פה סיפור הפוך. המלחמה הייתה זוועה עבור רוב הילדים. גם עבור אלה שנשלחו מלונדון לבתים אחרים או פנימיות. המחברת ביקשה לכתוב סיפור על ילדים שלשלוח אותם למישהי זרה זו ההצלה שלהם. על ילדים שהמלחמה הצילה אותה מגורל קשה יותר. על מציאות שבה ילדים פגיעים לאביוז מידי מבוגרים בתוך ביתם. המחברת לא מכחישה את המציאות הזאת ולכן המלחמה שהצילה את חיי הוא ספר מציל חיים עבור ילדים שחיים במציאות כזאת ויקראו אותו. וימצאו בו הד ותיקוף למה שהם עוברים. 

מילה על התרגום: אמנון כץ עשה עבודה נהדרת ממש, עד כדי כך שכשהתחלתי לקרוא את ספר ההמשך באנגלית (שעובדים כעת על תרגומו לעברית) חסר לי קולה של איידה בעברית, והפסקתי לקרוא. אולי זה קשור גם לכך שאילו הייתי קוראת את הספר בילדותי, הייתי קוראת אותו בעברית. כמעט כאילו לקרוא את הספר באנגלית היה גם לוותר על קולה של הילדה הקוראת שבי. ולא רציתי לוותר. אולי כי זה היה לנטוש אותה שוב.

[המלחמה שהצילה את חיי | קימברלי ברובייקר ברדלי. מאנגלית: אמנון כץ. עורכת: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020. הספר ראה אור בהמלצת Tamar Peleg Newlibrary]

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצה של ציפי גוריון ושלי המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער ויש שם דיון נרחב ומעניין ממש.

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

פרקי אבות

לעילוי נשמת אבא, חנן בן-יהודה ז"ל

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

(מתוך וּנְתַנֶּה תֹּקֶף, פיוט לימים הנוראים)

1.

חודשים עברו ובקושי נפגשנו. היתה ארוחה אחת משותפת. מסעדה הודית. לציון שני ימי הולדת וראש השנה. אחי הקטן השתולל. אבא שלי סיפר כמעט בשמחה לאיד על חבר לשעבר לעסקים, שחולה עכשיו במחלה חשוכת מרפא. סרטן לבלב. 
חודשים עברו. כמעט לא דיברנו. היו שתי שיחות טלפון. כרטיס להצגה. ותודה על הכרטיס. ואני מצטער, אני עייף ואין לי כוח לדבר. ואני חשבתי שכרגיל אין לו סבלנות אלי.
ואז הטלפון בבוקר. שהוא בבית חולים. הגיע יום קודם ואושפז. והבדיקות לא טובות. סרטן. ואז סוג הסרטן. וכמה שהוא נדיר. וכמה שהוא מפושט. זן אלים, בלי תסמינים בולטים עד שמאוחר.
ועברו כמה חודשים ושבועות בבית חולים והיו טיפולים ובדיקת התאמת רקמות עם אחיו, דוד שמוליק, שנמצא מתאים לתרום לו מח עצם. אבל אבא שלי בכלל לא רצה את מח העצם של דוד שמוליק. קודם כול, לדוד היתה פעם מלריה וחוץ מזה, הם אף פעם לא הסתדרו.

ואני, שניסיתי כל חיי ללמוד לחיות דרך המוות, להתכונן לחיים לאור המוות, לדעת מה חשוב, על מה אין להצטער, על מה יש לשמוח ומה מספיק לו לאדם (מספיק לאדם לדעת שניסה בכל מאודו) אפילו שרציתי, לא נעשיתי מומחית לדבר. לא בטוח שלמדתי לחיות טוב יותר או למות טוב יותר או שלמדתי איך לעזור לאחרים לחיות טוב יותר או למות. כל חכמת המוות שנדמה היה לי שקניתי, רחקה ממני ברגע. הופתעתי מכמה שאני ממהרת להתייאש אבל גם מכמה שאני ממהרת לטפח תקוות. ומכמה הרבה אני מדברת על הייאוש וכמה מעט על התקוות. הופתעתי מכמה שאבא שלי חזק ורוצה לחיות. הרבה פעמים נדמה לי שבמקומו הייתי מוותרת, אומרת "טוב, תודה," קדה ויורדת מעל הבמה. אבל מה אני יודעת על מה שהייתי עושה. והופתעתי מתועפות האפסות והאהבה. 
השיחות השתנו, הן כבר לא היו השיחות של פעם. פעם היינו מדברים באוויר, רוקמים תוכניות שלעולם לא נגשים, בלי להיות מודעים לחוסר התוחלת שבדבר. ואז לא. ואז הימים התפרקו לגורמים: שמחות קטנות, פחדים, בדיקות, טיפולים, אבל לפעמים היינו שוכחים ומעזים שוב לחטוא בתקוות גדולות ובמגדלים באוויר.
והיו טיפולים שנראה שהצליחו ובדיקות שהתוצאות שלהן היו רעות ואז עוד יותר רעות, והיה הניסיון לחיות יום ביומו. והיה הניסיון לקחת, לכרסם ממנו מהר וכל עוד אפשר. ולהצטער תוך כדי ולמפרע ובדיעבד. ולא לדעת לקבל. לא ממנו. גם כשאמר שאני רצויה ואהובה עליו ומשגעת, ושהוא תמיד שמח בי. לא יכולתי להיות עם זה. הייתי מוצפת תמונות ותחושות מכל הטיפולים והשבועות בבית החולים ובגידת הגוף, וההידרדרות המהירה והלא צפויה למרות שלכאורה הכול היה ידוע מראש. לא היה הרבה סיכוי. ובכל זאת. מי יכול לחיות ככה. מי יכול להאמין שזה ככה.

2.

זה מבוא קצר להיסטוריה משפחתית מוקדמת. ניסיון לתאר את השברים העמוקים, את תהומות היתמות שעליהם המשפחה שלי יושבת, שעליהם אני נשענת. אני מספרת ומגלה תוך כדי הסיפור, שהסיפור הוא סיפור מיתולוגי ושיש בו לא מעט חורים. דברים שלא ידעתי. דברים שאיש לא גילה לי. סודות.
תמיד חשבתי שהמשפחה של סבא שלי מצד אבא היא מרוסיה, אבל לא, הם היו מאוקראינה, מחלק ששב ונכבש ועבר בין הפולנים לרוסים. ידעתי שסבא שלי נכלא במחנה עבודה קפוא ומרוחק, אמרו לי שבסיביר. הנחתי שנכלא מפני שהיה פעיל ציוני, נדמה לי שככה אבא שלי אמר. אבל אבא שלי, אי אפשר היה לסמוך לגמרי על מה שאמר. כדי לשמוע ממנו אמת צריך היה לדעת מהי, ואז לשכנע אותו שהוא ירוויח משהו אם ידבק בה, או אז הוא היה אפילו מתפאר בה, רעה ככל שהייתה. בכל אופן, בחזרה לסבא. אבא שלו נסע לאמריקה כדי לבנות עתיד חדש למשפחה ולהביא אותה לשם, מה שלעולם לא קרה, מפני שהוא הגיע לבדו לאמריקה, שינה את שמו ונעלם.

תמונה יחידה של סבא-רבא הנעלם ליאו בוטביניק על האונייה בדרך לאמריקה

וכך חיו להם סבי ואמו ואחיו ואחיותיו בעוני ובדוחק בעיירה איבניץ, ואז היתה המלחמה.
סבא שלי שרד את המלחמה בזכות זה שנשפט ונכלא ונשלח למחנה עבודה, ובזכות זה שהתחבא ביערות והצטרף לפרטיזנים ואחר כך לצבא המורדים הפולני. מהמשפחה שלו איש לא שרד.

נתעטף באימת היום ובקדושת הטהורים ונעלה לנגד עינינו את עיירת הולדתנו איבניץ. בה נולדנו ולמדנו, בה חלמנו את חלומות הנעורים היפים. איבניץ על רחובותיה וסימטאותיה, על גניה הפורחים בקייץ ושלגיה בחורף. איבניץ על כל תושביה, על מאות משפחות יהודיה התמימים והטובים, אשר עמלו קשות ומרביתם התפרנסו בעוני ובדחקות – משבת לשבת… אך רב היה עושרם ברוח ובהשכלה. באהבת ישראל וארץ-ישראל.


את החיפוש אני מתחילה באינטרנט, באתר של יד ושם. אני מנסה למצוא דפי-עד על המשפחה של סבי ולא מוצאת דבר. אני ממשיכה לחפש ומוצאת את ספר הזיכרון של קהילת איבניץ, סרוק ושמור באתר של הספרייה הציבורית של ניו-יורק, ומוצאת בו את סבא שלי. עמוד 488 עם השפם והכובע בתמונה קבוצתית עם ועד יוצאי קהילת איבניץ קמין וסביבותיה.

יש לי זיכרון ישן לפיו סבא שלי כתב קטע לספר הזה, ואני מקווה שזה משהו אישי, משהו על המשפחה, שמות, סיפורי חיים או לפחות סיפורי מוות. ואני מחפשת בספר, מהסוף להתחלה, ובאמת הוא כתב סבא שלי, הטקסט מופיע גם בעברית ולא רק באידיש, שזה מזל, וכך אני מוצאת אותו, אבל לא מוצאת אותם. אני מוצאת את קולו של הלוחם, הפרטיזן, איש האצ"ל והלח"י לשעבר, שלא היו לו מילים לתאר את מה שקרה להם או את מה שעבר עליו.


עוד נלמד מספר זה לאן הוליך אותנו הפחד. הן ידענו מה  מצפה לנו והשלמנו עם הגורל, והתוצאה – השפלות, עינויים ומוות. עד לברגן-בלזן ולאושביץ הביא אותנו פחד זה. ולעומתו – אומץ לבם של מעטים החזיר לנו את הכבוד האישי, והעניק לנו דגל לאומי.


בספר, ברשימת השמות, בלי תמונות, נראה שלא היו לו תמונות, אני מוצאת את שמות בני המשפחה, חנה-ביילה, נחמן, רבקה-ראשע, לא כתוב איך מתו, קרוב לוודאי שנקברו חיים בבור.

בחזרה ליד ושם, ואפילו שאני יודעת עכשיו את שמותיהם, אני לא מוצאת יותר מזה.
אני חוזרת בזמן, לתחילת המאה, לארכיונים של הממשל הפדרלי האמריקני ולארכיונים של רשויות ההגירה, לארכיון של אליס איילנד, אולי אפתור את החידה: מי היה האדם או מה השאיר אחריו האדם שנטש את משפחתו באיבניץ, על רחובותיה  וסימטאותיה, על גניה הפורחים בקייץ ושלגיה בחורף, נטש אישה וילדים, אשר עמלו קשות והתפרנסו בעוני ובדחקות – משבת לשבת… מי היה האדם שסבי ניסה לחפש אחרי המלחמה. אמרו שהיה גנגסטר. אמרו שנורה ואיבד רגל. אמרו שגר בקליבלנד. אמרו שהיתה לו משפחה חדשה. שסבי עלה על עקבותיו. שאביו התנכר לו. מי היה אותו אדם ומי היה סבי, מורדוך בוטביניק יודלביץ', בנו של ליאו או לייב, או לייבה בוטביניק, שעיברת את שמו למרדכי בן-יהודה כי ביקש לשאת את שם האב שנטש אותו.

מי היה סבי: כבאי. שען. סוחר תכשיטים. איש מחתרות. שחקן שח. שעזב את אירופה עם צבא אנדרס והגיע לארץ דרך עיראק.

מי היה סבי: איש הסתדרות העובדים הלאומית, שבילה את העשור האחרון לחייו רתום בשלייקעס לכיסא גלגלים או לסתם כיסא עץ, אחרי שבץ שהשאיר אותו משותק לגמרי ובלי יכולת לדבר. מי היתה סבתי, חסידה, הנערה שקטף ממרפסת בית היתומות הירושלמי שבו גדלה. שעמלה ותפרה ובישלה כל חייה, לרווחת הגברים שהקיפו אותה, בעלה ובניה. שטיפלה בסבא שלי במסירות ובמחיר בריאותה. ונפרדה ממני באומרה: שאסלח לאמא שלי, או שאולי זה היה לאבא שלי? לא, זה היה שאסלח להורים שלי, שהורים תמיד רוצים הכי טוב בשביל הילדים שלהם. ונפרדה ממני באופן שבו ביקשה אולי להיפרד מאבא שלי, אבל הוא לא נתן לה.

סבא מרדכי וסבתא חסידה בן-יהודה (בוטביניק) אי אז בירושלים


3.
אולי הנקמה שלי היא שאני שוכחת.
בדיחות, סיפורים, עובדות, היסטוריה משפחתית, תווי פנים, קמטים, מחוות, בקשות. היו עוד בקשות פרט ללאהוב ולזכור? גם אבא שלי, כמוני, רק רצה להיכנס לאנשים ללב.
אולי הנקמה שלי היא שאני לא מזכירה לאחרים. זה הרי מה שמוטל על החיים, לזכור ולהזכיר את המתים, להזכיר את אבא שלי בפני אחי הקטן. לזכור אותו יחד איתו. יחד עם חברים. לכתוב אותו. עליו.
אולי הנקמה שלי היא שאני לא סולחת. אולי כי סליחה פירושה לוותר על כל סיכוי לעבר טוב יותר עבורנו. ואני לא מוכנה לוותר.


למדתי פעם שהזיכרון הוא בעצם חוויה בהווה שקשורה למקרים מהעבר. הזיכרון הוא חוויה בהווה. כשאני זוכרת אני מפיחה חיים במתים. מעוררת קשרים רדומים במוח, וגם משנה אותם. מה שהיה הוא לא מה שישנו. הזיכרון נשען על הימים ההם, אבל הוא שייך לזמן הזה. לרגע הזה. עצם ההיזכרות היא הִתהוות.

הכול חוזר לאותו מקום. לאהוב את מה שיש, להעריך ולהודות על מה שקיים, ברגע הזה, שהוא היחיד שיש. אפשר לפסק את הזמן לרגע, למשל בכתיבה, למשל בשתיקה, למשל במרווח בין שתי מחשבות. למשל בתפילה, למשל בהוקרת תודה. לברך על ללכת לשירותים לבד. לרוץ. לרקוד. לשיר. לצחוק. לראות. לשמוע. לקרוא. לכתוב.
אבא שלי ידע ליהנות מהרגע, אבל הצליח להרוס הרבה רגעים בדאגות.
לא לדאוג.
או כמו שאבא אמר בעודו בחיים, על חוף ימה של יפו, אחרי שהגיעו תוצאות לא טובות של בדיקות: אל תבכי עכשיו, יהיה מספיק זמן לבכות אחר כך.

אין הנשמות דורשות הרבה למענן: זכרונם של החיים עם שמץ אהבה עדיף בעיניהן על פני קרבנות עשירים. אפשר להגיש להן כשי – רעף פשוט עם זר פרחים שנבלו, לחם שנטבל ביין, מעט סיגליות, כמה גרעיני חיטה, קומץ מלח. אך מוטב להתפלל אליהן בלב נרגש וחם. ויש גם לזכור אותן.

[מתוך פולחן המתים ואלילי הבית, מיתולוגיה, אגדות יוון ורומא, י. פאראנדובסקי, תרגם ד"ר דוד לאזר, הוצאת א. זלקוביץ תל אביב. עמ' 227, אין שנת הוצאה אבל דרורה היקרה קיבלה את הספר לבת המצווה ב-58'.]

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

זיכרונות מעצרת רבין

העובדות: עבדתי בתור מזכירה בעמותת א.פ.ש.ר. שהפיקה את עצרת השלום של ה-4.11 . ססמת העצרת היתה: "כן לשלום, לא לאלימות". רבין נרצח בעצרת הזו. ברחבה במורד המדרגות. כשהייתי בת שלוש נפלתי במדרגות האלה. פתחתי את הסנטר והשפה. ירד הרבה דם. העלו אותי למעלה למשרד של ראש העיר. המזכירות הושיבו אותי על השולחן וניגבו לי את הדם. סבתא שלי גרה על יד הכיכר. היא נהגה לקחת אותי אל המזרקה בכיכר כדי להאכיל את הדגים. בערב העצרת תפקידי היה לעמוד על מדרגות העירייה ולשמור שרק מוזמנים ומורשים יוכלו לעלות במדרגות אל המרפסת. במהלך העצרת עמדתי על המדרגות והשגחתי שרק מוזמנים ובעלי תפקידים יכולים לעלות אל המרפסת. השגחתי שאף אחד אחר לא עובר את המדרגות. ממולי ראיתי צלם. עשיתי לו עיניים וחשפתי כתף. לבשתי שמלה בצבע טורקיז. קצת שקופה. לרחבה לא כל כך שמתי לב. היה שם איזה בחור שאחר-כך, לא משנה. בזמן הירי הייתי בהפסקה. כששמעתי את היריות נסתי למקום מסתור ונתקלתי בפלוגת מג"ב. פחדתי שייקראו לי להעיד בוועדה אבל לא קראו לי.

Cut to
שבועות עבדנו על העצרת הזו. זו היתה אחת העבודות שעשיתי בתקופה שאחרי התיכון ולפני הצבא. עבדתי עבור שתי עמותות שונות שעמדו מאחורי העצרת: המועצה לשלום ולביטחון, שהיו חברים בה גנרלים לשעבר תומכי העבודה, ועמותת א.פ.ש.ר שמימנו תומכים ותורמים של מפלגת העבודה, וכמובן שהעצרת היתה פוליטית. אז מה.
כל החברים שלי היו כבר בצבא. אני התגייסתי רק במרץ שאחרי וגם זו היתה טעות. מה חשבתי לעצמי? הייתי פציפיסטית ודיכאונית ומה לעזאזל חשבתי שיש לי לחפש שם, ועוד אחרי שבעצרת איבדתי את שארית האמונה והתמימות שהיו לי? אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.

הזיכרון הראשון שלי הוא מקצה המדרגות. אני מדברת עם דודה שלי אחרי שהיא לוחצת לרבין את היד והוא מודה לה על העבודה על העצרת. ואז היריות ואז אני רצה משם עם בני הדודים שלי הקטנים והבוכים, להגן עליהם ולנחם אותם. והכול מבהיל. ומג"ב מתרוצצים. ולא יודעים בדיוק מה קרה. כולנו חששנו מפיגוע כי זו היתה תקופת הפיגועים ונגד זה כוונו כל סידורי האבטחה. אני זוכרת בזמן העצרת את לאה מתבוננת בהמונים מעל המרפסת ואותי מטפסת על הספסלים של המרפסת, כדי להשקיף עליהם ועליה. אני זוכרת את גידי גוב שלא בא להופיע אבל בא לתמוך ולברך, עם בתו. זוכרת שהם היו ממש מאחורי רבין כשנורו היריות. זוכרת את כל האמנים שלא רצו להופיע ואחר כך התחרו על מקום בעצרות הזיכרון. זוכרת את דפי רשימות השירים. את כל רשימות האבטחה וישיבות האבטחה, שבהן ישבתי כמזכירה זוטרה, רושמת פרוטוקלים. ואת כל תגי המוזמנים שהכנתי. ואת המוזמנים שגדשו את המדרגות ואת כל העיתונאים שהתעצבנו שלא נותנים להם לעלות במדרגות לעירייה ולצפות בעצרת מהרחבה כמו תמיד. והכול בגלל סידורי האבטחה. הם היו צריכים לטפס לקומת-הגג של קניון גן-העיר ולהגיע משם למדרגות האחרות, מהעבר האחר של הבמה. והתעצבנו. והציקו. ובאו בטענות. ואני עמדתי בפרץ וחילקתי להם באדיבות דפים עם הסברים מדויקים איך להגיע. והיו עיתונאי ובת-זוגו, הוריו של מי שאהבתי בתיכון, שהתעקשתי ללוות בדרך לגג של גן העיר כדי למסור לו דרישת שלום. היתה שמלת הטורקיז השקופה שגם חשפה את הכתף. שלנצח אהיה חרדה שמופיעה בקלוזאפ בצילומי הרצח מגג גן-העיר. והיו המדרגות. רוב הערב הייתי על המדרגות עם רשימת המוזמנים, כשמדי פעם היו מחליפים אותי ויכולתי בכל זאת להציץ ולראות מה קורה, ולהתרגש עם כולם.

מה שהפתיע אותי היה שהאירוע הצליח. מה שהפתיע אותי הוא כוח ההמונים והתקווה. התקווה לשלום. ראיתי אותה. I was there to see it ולו לרגע. רגע וודסטוק שכזה וזה היה מבלבל כי בהתחלה נראה היה שאיש לא מאמין בזה, אפילו לא הפוליטיקאים, אפילו לא הגנרלים לשעבר והמיליונרים תומכי המפלגה שיזמו את העצרת. גם לא האמנים כי רק מעטים מהם הסכימו להופיע (דנה ברגר ואחינועם ניני ואביב גפן הסכימו מיד) אבל להביט ממרפסת העירייה, על-יד הבמה – על ההמונים נושאי-השלטים והתקווה, היה מרגש ומרשים והפתיע אותי לגמרי.

עד אז באמת הכול נראה היה לי צבוע, עסקנות שלום של מבקשי טובת עצמם. אולי כי הייתי צעירה וצינית, אולי כי לא הרבה שנים קודם עברתי מהימין לשמאל ובקושי מצאתי שמאל בשמאל. ואז ההפגנה ואז היריות והשבר. והלילה צמודים לטלפונים ולמכשירי הרדיו שקלטו את תדרי המשטרה, ומול הטלוויזיה. שעות מול הטלוויזיה. ובעצרת הזיכרון בהיכל התרבות עם הבמה מלאת הוורדים האדומים והתמונה הענקית של רבין, מרחפת מעל, כאילו היה מנהיג צפון-קוריאני. וכעבור שבוע, בעצרת הזיכרון, שבה כבר התנדבו להופיע הרבה יותר אמנים. גם שם הייתי על המדרגות.


מה אני זוכרת מהערב ההוא? כדרכם של זיכרונות טראומטיים – הכול קטוע, הכול בליל גדול. והכול כבר מעורבב, כנגד רצוני, עם הזיכרון הקולקטיבי: רבין, משקיף על הקהל, שמח ומרוצה. במנוסה עם בני הדודים שלי. העיתונאים על המדרגות. המצלמה על הגג ממול. האיש ברחבה למטה, שאליה לא כל כך שמתי לב, שאחר-כך, לא משנה. כל ספלי הקפה שלא הסכמתי להכין לגנרלים בשבועות העבודה על העצרת: כל פעם הייתי מתחמקת ומבקשת מחדש ובחינניות שילמדו אותי איך להכין קפה כי אני לא יודעת, והם היו תאבים להורות ולחנך וכך לא היו מרגישים שהם מכינים את הקפה לעצמם.
שמרתי הרבה ממורביליה מהערב ההוא: חולצות של ”רוצים שלום“, תג ה“בתפקיד“ שלי, ואיפשהו יש גם את רשימות סידורי האבטחה ואת הליינאפ של העצרת, ואת התמונות שצילמתי בעצרת שאחרי ואת העיתונים מהימים שאחרי. אבל מה באמת נשאר אחרי כל זה? התפתיתי להאמין בערב ההוא ולרגע האמנתי. על רבין לא ממש סמכתי, זכרתי איך שלח 400 פליטים לשטח הפקר בלבנון, בקור כבד. זכרתי איך אהב לקחת אחריות – כלומר, לומר שהוא לוקח אחריות – ואיך הרבה פעמים תהיתי אם יש לזה בכלל משמעות. אני זוכרת איך התקשרתי מהפלאפון הגדול של מוטי מורל להגיד להורים שלי שאני בסדר – הם עוד לא ידעו דבר על מה שקרה – וגם להגיד לחברי שהיה אז בגל"צ שהנה בא הסקופ של חייו. אני זוכרת את הפחד שיקראו לי להעיד (בסוף לא קראו לי) ואת הפחד שיום אחד ישתחררו הצילומים מהסרט שבו רואים אותי בשמלת הטורקיז השקופה, חושפת הכתף על המדרגות ובעיקר את הפחד שתרמתי למותו של האיש שככלות הכול החזיק עבורנו, החזיק עבורי, תקווה והיה זהיר איתה ונראה שבאמת האמין במעשיו, כאילו היא להבה שהוא מחזיק ושומר עליה והיא מפזה בידיו, וגדלה.

בחזרה לכיכר.
אני זוכרת את הבמה שהתרוקנה ברגע ואת המוזיקה – ארץ טרופית יפה – שהתחילה, ואותי על הבמה עם בני הדודים שלי, מעלים מופע קצר, פרטי, ריקוד אל מול ההמונים, ורגע אחרי זה חוזרים לראש המדרגות ושלום ותודה וכל החיוכים והמוזיקה ממשיכה ברקע ובמורד המדרגות. מחכה. על הרחבה. והיריות. שלוש. והעשן. והצעקות. והבכי של בני הדודים שלי הקטנים. האהובים.

לילה אחד, שנים אחרי שהדברים קרו ואחרי שכתבתי אותם, אני מעלה אותם לבלוג ושולחת לחגי אהובתי שבלונדון לקרוא, ואנחנו מתכתבות:

[12:45 AM, 11/9/2020] חגילה: אני מתקשה לקרוא את זה.
[12:45 AM, 11/9/2020] חגילה: אני ממש זוכרת את הערב הזה
[12:45 AM, 11/9/2020] Hadarska: אני מצטערת
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: אני חושבת שסוף סוף הבנתי מה קרה לי בעצרת הזאת
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: וזה שממש ממש האמנתי בשלום ובתקווה
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: וזה בלתי נשכח
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: אפילו שרבין מת
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: אפילו שעברו 25 שנה
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: שזה היה דבר גדול להיות שם
[12:48 AM, 11/9/2020] Hadarska: ושבר גדול מאוד
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: אבל שזו חוויה בלתי נשכחת שצרובה בנו, האפשרות של שלום ושל תקווה. וזאת מתנה שאי אפשר לאבד כנראה.
[12:49 AM, 11/9/2020] חגילה: והזדמנות שלא תחזור אולי בדורנו
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: אולי
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: ואולי כן
[12:49 AM, 11/9/2020] Hadarska: גם זה היה בלתי צפוי. פשוט גדלנו לתוך זה
[12:50 AM, 11/9/2020] Hadarska: חומת ברלין נפלה
[12:50 AM, 11/9/2020] Hadarska: האירים עשו שלום
[12:50 AM, 11/9/2020] Hadarska: ביידן וקמלה הריס נבחרו. והם מאמינים במשבר האקלים. אולי יהיה טוב. יש גם אפשרות כזאת.
[12:51 AM, 11/9/2020] חגילה: נכון אולי
[12:51 AM, 11/9/2020] חגילה: בא לי למצוא תמונה שלי שם בעצרת הזו
[12:51 AM, 11/9/2020] חגילה: כי אני מתחילה להאמין שלא הייתי שם
[12:52 AM, 11/9/2020] Hadarska: מצאת פעם?
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: בא לי לקחת את כל הפוטג' של ימים נוראים ולמצוא א עצמי
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: לא
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: אני חושבת שפעם הצפרסמה תמונה שלנו על המזרקה
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: התפרסמה
[12:52 AM, 11/9/2020] חגילה: אבל אני מתחילה לחשוב שחלמתי