קטגוריות
פינת זיכרון פינת כתיבה

אני לדודי ודודי לי

הדוד לא רצה שידעו שהוא חי וגם אסור היה לספר שהוא מת. אני כותבת אסור היה אבל, בעצם אסור עדיין. ובכל זאת אני כותבת. אולי כי היה לו מאוד חשוב למות וכי המוות שלו היה אירוע שיא בחיים שברובם הוא התעסק במוות.

המוות הראשון קרה כשהיה בן 13. אביו חולה הלב מת לנגד עיניו. זה היה הרף עין. דום לב. מות נשיקה. והוא לא הצליח להציל אותו למרות שהוא היה זה ששמר בשבילו על סמי הרפואה והתכונן לרגע הזה שבו יצטרך להציל אותו. ואז בא הרגע והוא לא הצליח. הכישלון הזה, בגיל כל כך צעיר, הכריע אותו, אחר כך הוא התמסר להצלת הזיכרון של המתים, קודם כול של אבא שלו, ואחר כך של שאר אבות המשפחה. הוא אסף זיכרונות ומתים בצורה של מזכרות, תמונות, תעודות, תאריכי פטירה, צילומי מצבה. כשמת, הטיל עלי לא רק את הזיכרונות שלו אלא גם את הזיכרונות של שבט שלם, "משפחת XXX לדורותיה" ("יש להוסיף השלמות, עדכונים, תוספות וצילומים") כמו שקרא לחוברת שביקש שאעזור לו להשלים לפני מותו אבל, הוא לא נתן לי.

"החומר הנמצא בחוברת זו נאסף על ידי XXXX החל באוגוסט 1997. החומר עודכן חלקית ב-15/10/2017 ואחרי כן ב-21 באפריל 2018. חסר אינדקס השמות המלא." 

ככה הוא התחיל את החוברת אבל אולי אני הייתי מתחילה אותה ככה:
"נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו נפטר 'במצווה' וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו מת 'במצווה' כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר."

אולי הייתי מתחילה ברשימת המיתות במשפחה שאסף כי אסור לי לכתוב על המוות שלו. כי נמנעה ממני האפשרות ליצור זיכרון שלו.

דוד שלי. הדבר הראשון שהוא עשה כששמע שהוא חולה זה לסדר לעצמו חלקת קבר. על אבא שלו. קראתי לזה: "בנים על אבות". 

דוד שלי, הוא השאיר לי פרויקט, פרויקט חיים, פרויקט שחרזדה שכזה, ספר משפחת XXX לדורותיה. הוא אסף את החומרים כל חייו, ורצה להעלות אותם על הכתב לפני מותו, ואני התבקשתי לעזור לו. ועזרתי ככל יכולתי ובמגבלותי. אבל זה לא היה מספיק, ותהיתי כל הזמן – האם זה הפרויקט שאם הוא יסתיים הוא יוכל ללכת לדרכו ולמות כשהוא יותר קרוב לאלוהיו? או להיפך, האם זה הפרויקט שאסור לסיים כי הוא הדבר שנותן לו טעם ושמשאיר אותו חי?

אחר כך גם אני ננגעתי בקללה הזאת. לא יכולתי לגעת בזה מאז שמת, ועברו כבר שלוש שנים. ואני, אני גם כן לא רוצה לסיים את זה. גם כן לא יכולה לסיים את זה. אולי אני פוחדת שאם אסיים את זה אז הוא ימות באמת וכל הזיכרונות ממנו? אולי אני פוחדת שאני אמות?

הפרויקט של דוד שלי. הוא היה אספן ואסף מכתבים של המשפחה, מאות קבצים של מכתבים שסרק והיה צריך למיין לפני שנים, לפי כותבים, ולתקצר. היו לו עשרות שנים לטפל בזה, והכול התנקז ללפני מותו, לזה שאעזור לו לעשות את זה לפני שהוא מת, והוא לא רק הלך למות הוא גם הלך ואיבד את הראייה. אלה דדליינים. 

זיכרונות שלו, שהזמן לא מוחק. זיכרונות מחלה – הוא מתעוור והוא חושב שזה בגלל שהבית חשוך, אמא שלי ואני ממלאות את הבית בזרקורים, הבית הואר כמו משחק אצטדיון כדורגל בלילה, אנחנו מחברות ספוטים לשקעי החשמל, מסתובבות קרוב לרצפה, כמו עכברות עיוורות, עם משקפי שמש, מליטות את פנינו בידינו מרוב בוהק. הוא לא רואה דבר. הוא חושב שהמנורות מקולקלות.

הפרויקט של דוד שלי. הוא לא רצה להרחיב את זה הוא רצה לחתום את זה. הוא רצה את המידע הכי מהותי בעיניו. הוא לא רצה לראיין את כל המשפחה. רק לאסוף את מי שנולד ומי שמת.

עכשיו אני לא יכולה לכתוב עליו ואני תקועה עם כל מה שהוא ניסה לאסוף כל חייו. תקועה עם הזיכרון הזה. עם כל העומס הזה. מדי אני פעם מציצה בזה, מנסה להיזכר איפה הייתי בתיקונים, אבל אני לא נוגעת בזה. זה מצטרף לשק האבנים הזה שאני סוחבת.

דוד שלי. בשיא המחלה, אחרי אשפוז ארוך, סוף סוף אפשר לחגוג את יום ההולדת שלו. כדי לחגוג הוא לוקח אותנו לטיול, לבקר את קברי המשפחה בהר הזיתים. אנחנו מטפסים בין המצבות בחום ודוד שלי אחרי ניתוח ורגליו כושלות. הוא רוצה להכיר לנו את הקברים ושנסמן אותם כדי שיוכל לקרוא לבוני המצבות ולשפץ אותן לפני מותו.
אני תוהה אחר כך אם הביא אותנו לשם גם בשביל התקווה, בשביל תחיית המתים. כמו שאבא שלי הגוסס ביקש שנקרא יחד את חזון העצמות היבשות.

דוד שלי. במובנים מסוימים או אולי אפילו במובנים רבים, הוא היה קרוב המשפחה התפקודי היחיד שלי, שגם היה לו אכפת ממני. הוא היה דוד אמיתי. הוא היה לי יותר דוד משאבא שלי היה לי אבא.

דוד שלי. שבועיים לפני שנפטר נסע עם אמא שלי לבית הקברות, כדי לסמן את השורה של קברי המשפחה. בספריי כסף הוא צבע פס על גזע הברוש שבראש השורה.

דוד שלי. הוא דאג תמיד שלא נשכח את תאריכי הפטירה העבריים, ואז הלך לעולמו בתאריך העברי הבלתי נשכח – ט' באב.

קטגוריות
פינת ילדים

עובר דרך הסוד

עובר דרך הסוד של נורית זרחי הוא אחד הספרים היפים, הנהדרים והקרובים לליבי. זה ספר כל כך חכם וכל כך מנחם, ואני בכלל בכלל לא בטוחה שהוא ספר לילדים למרות שהוא ספר אגדות ושהוא יצא לאור כספר לילדים.

זה ספר על עצב ודיכאון, וכן, גם דמויות מהאגדות ודמויות מלכותיות סובלות ממרה שחורה ומתחושות של חוסר תוחלת אבל, זה בעיקר ספר על מערכות יחסים בצל עצב ודיכאון ובדידות. ויש בו מוסר השכל והוא שקיימת אהבה גם בחלום וגם בעולם, ושיש אנשים שמתאימים זה לזה אבל, לא מפני שהם צריכים לעבוד בלרפא זה את זה, גם אם יש להם תקווה שהאהבה תרפא אותם.

במה שמעתיק היין יש לנו גיבור שהוא מלך שהפך לג'וק ועכשיו צריך למצוא את האשם ולשמור על הסוד שלו. "עבר כבד צופן בתוכו דבר מה", והיין מעתיק במקרה הזה שרשרת אסונות ועוול שיש לתקן.

בסבתונת זמן ימימה, אם המלך שלא מאמינה בביטול זמן, יוצאת לאוורר את המעילים המלכותיים וקורה לה אסון, "נפלתי אל תוך הכיס, וטבעתי בו, יותר אינני קיימת". בנה המלך וכלתה המלכה חושבים איך לחלץ אותה מהמעיל, אבל המצב מסתבך והולך וידו של המלך שנכנסה למעיל יצאה ממנה גדולה כאוזן של פיל, עוד סוד שיש לשמור. ועכשיו אפילו להפוך את המעיל אי אפשר כי "אם תתפזר אמא באוויר לא נוכל לאספה יותר".
אבל פה יש לנו נסיכה מלכותית שמתעסקת במוזרויות של העולם, ומבינה. היא מבינה שכשמתעסקים במעילים לא מאווררים שיצאו מהעולם לפני אלף שנים, מצטבר בכיס הישן זמן ישן, והיא לא פוחדת בכלל מהכוח בזמן שבכיס, כי היא יודעת מהו.

באוסף האוספים בן המלך רצה לדעת מה יש בעולם ולכן היה אוסף אוספים. "כל מי שאוסף אוספים יודע כמה קשה צריך לטרוח עד שמשיגים את הנדירים. (…) אבל לבני מלכים אין שום קושי להשיג אפילו את הדברים הנדירים. (…) אם כך, איזו שמחה יש לבני מלכים באוספיהם? כל שמחת האסיפה, שהיא שמחת אי המציאה נפגמת. (…) הרגיש בן המלך שגמר את העולם, ושאין יותר דבר שחסרונו ימלא אותו שמחה בהקיצו בבוקר ממיטתו. נשאר בן המלך שוכב במיטתו ולא קם.
כיוון שכך הופיע לפניו חלום."

בן המלך חולם על עץ בעל עלים כחולים ובשרניים, נושא פרות צהובים, ובתוך כל פרי יושבת ציפור כחולת נוצה. ובן המלך אומר לעצמו "מה שיש בחלומות מוכרח להיות בעולם". הוא מחפש את העץ בעולם, שולח שליחים שיגיעו עד קצות תבל אבל, העץ לא נמצא. ובן המלך אומר לעצמו "הרי לא ייתכן שהחלומות מחוץ לעולם הם. הרי מה שמופיע בחלום מוכרח להיות בעולם. אולי פשוט קיים בעולם זרע שטרם נבט?" הוא מגדל זרעים ומנביט נבטים והעץ לא מופיע ועוברות שנים. והוא מתייאש, אבל לא לגמרי, ומתחיל לחפש את העץ לא בעולם אלא בעולם החלומות של האנשים כי "מה שיש בעולם מוכרח להיות בחלום". ועם הזמן הוא לומד להקשיב לחלומות האנשים ומגלה מה קורה כשהוא מספר לאנשים על החלום שלו.

בחומר האהבה יש נסיכה שסובלת מבדידות ואין בנמצא נסיך שיהיה טוב לה נגד בדידות, ויש גנן אלמן שמנסה לגדל את חומר האהבה שאפשר יהיה למלא בו את חסרונה של אהבת אשתו. אבל מה אם פרי הגעגועים שהוא מגדל הוא לא רק פרי שממית געגועים אלא גם פרי שמוליד געגועים?

בהציפור וחבית הדבש יש נסיכה לא מאושרת. "הנסיכה אינה רוצה שיגלו את עצבותה, ולכן היא מרגלת בדייקנות רבה אחר השמחה של האחרים,". לנסיכה ציפור זהב והציפור טוענת שאין טעם לרגל אחרי השמחה, אלא לחפש אחרי מה שעושה את האנשים מאושרים. יוצאת הנסיכה בתחפושת אל רחובות עירה ומוצאת אושר בחבית דבש. נסיך ותינוק וממלכה אחרת מאוחר יותר, והפחד שממלא עתה את ליבה של הנסיכה הוא הפחד שייגמר הדבש שמזין בשמחה אותה ואת תינוקה. אבל מה קורה כשמגיעים לתחתית החבית? איפה ימצא הדבש בארץ החדשה? ומה קורה כשמגלים את סוד העצבות, ואולי גם את סוד המלאות והריקות?

בדרך הסוד המלכה עצובה מפני שאין לה ילד. צוענייה זקנה שקראה בכף ידה של המלכה גילתה לה: "בעוד שנה תהא לך תינוקת, אך ורק בתנאי אחד – שתתני לה להיוולד דרך סודך". התינוקת שנולדה הייתה מתוקה מאוד. היא נולדה מדברת וזכרה את סודה של אמא. היא גדלה והלכה ויפתה והחכימה, אבל הלכה תמיד כשעננה רובצת על מצחה. "היא פחדה שבלי דעת תגלה את סודה של אמה." מה קורה לילדות שנושאות את הסודות של אמותיהן? והאם יעזור להן להתרחק כדי לא להעביר את הסודות הלאה?

משחקים הוא הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים המתגלגל הזה, ורוב הימים הוא הסיפור שיקר לליבי במיוחד. הוא סיפור על ממלכה עצובה ששרויה בעצב בגלל שהנסיך שלה שרוי במרה שחורה ומידבקת. נערה שפוגשת אותו משחקת איתו משחקים ונדמה אז שבן המלך חוזר לשמוח. אך הנערה מגלה שקשה עד מאוד לשחק כדי למנוע צער מממלכה שלמה. עתה על הנסיך ללמוד איך להמציא משחקים ואיך להיות עצוב לעצמו בלי להדביק איש. בתור משחק, כמובן.

*
בכל קריאה אני מוצאת בסיפורים האלה עוד אוצרות ועוד נחמות, לצד העצבות והבדידות. בכל קריאה משהו אחר מתגלה. היום נדמה לי שזה ספר על אהבה ועל איך אפשר להרוס אותה בקלי קלות אבל, גם על איך אפשר לתקן אותה, אם מבינים.

בתמונה: עובר דרך הסוד – אגדות/נורית זרחי. איורים: כרמי גל. שוקן 1987.

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצת הפייסבוק של ציפי גוריון ושלי >>>
המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער

קטגוריות
פינת ישיבה

הריטריט הלפני אחרון לפני הקורונה

לפני שהתחיל הריטריט ישבתי מתחת לעץ הזה וקראתי.
לספר קראו "להבעיר מדורה (פעמיים)". הוא היה של ג'ק לונדון, ולא ידעתי על מה הוא.

רגע לפני שיצאתי לדרך לקחתי איתי ספר קטן מידות אקראי, ופנקס אקראי, למקרה שארצה או שאצטרך בכל זאת לקרוא או לכתוב. הסיפור עסק בניסיון של הגיבור, טום וינסנט, לשרוד בקור של 50 מעלות מתחת לאפס. כולו היה ניסיונות נואשים לא לקפוא ולהשיב לחיים אצבעות ידיים וכפות רגליים קפואות. אלה היו דימויים כה עזים. הדימויים האחרונים שלקחתי איתי לריטריט בעין דור.


לפני שנכנסתי לריטריט
קיבלתי משועי את ברכת הדרך
להתבונן על העולם הפנימי
כמרחב פתוח
ולא כעל תהום.

זו הייתה הברכה והצידה המדויקת לדרך בשבילי, שבאתי לריטריט חמלה ומה שהעסיק אותי היה הפחד משדים.

ככה זה היה.
אני הייתי אומרת: "חמלה"
והתודעה שלי הייתה שומעת "שדים".
ואני הייתי אומרת לה: "אמרתי חמלה."
והיא הייתה אומרת: "כן, שמעתי, שדים."

זה היה הריטריט הלפני אחרון לפני הקורונה.
כשנכנסו אליו הייתה חולה אחת מאומתת
שהגיעה מספינת התענוגות.
לא ידענו מה נמצא כשנצא משם
ואם נמצא.
מה יקרה לעולם בשבוע שבו לא נעקוב אחרי הדברים
בשבוע שבו נרפה מהמציאות החיצונית.
לאיזה עולם נצא?
והאם נהיה האחרונים שנשארו?
אחרים, יקרים, דאגו מעניין שטיפת הכלים בגיגיות.

בישיבת הפתיחה קרן ביקשה לא לקרוא ולא לכתוב.
אבל בכל ערב הקריאה שיר וציינה שכתבה אותו מישהי בריטריט.

בבקרים קמתי לפני כולם.
המקלחת האהובה עלי הייתה זו שצמודה לחלון שפונה לשדות.
היה לה תריס קצת שבור,
וזה הרגיש הכי קרוב ללהתקלח בחוץ.

בימים רקמתי ידידויות בלי מילים.
מאינספור מחוות של התחשבות.
בייחוד עם האישה שאיתה חלקתי את החדר.
אבל גם עם אחרים ואחרות.
הייתה האישה ההריונית
שהנוכחות שלה כל כך ריגשה אותי
ושחשבתי להפסיק את הריטריט כדי ללוות אותה ללידה
כשהיא הרגישה צירים,
עד שנזכרתי שאנחנו לא באמת מכירות
ושיש פה אנשים בשבילה,
שיש מי שילווה אותה.

באחד הלילות נשארנו לבד באולם
רק אני ועוד מישהי אחת שבכתה ובכתה.
התאפקתי לא להפריע לה
כי כאב לי הלב עליה
וכי מי אני אם אני לא עוצרת הכול עכשיו
ושואלת אותה אם היא רוצה לדבר
ואם אפשר לעזור.
במקום זה שלחתי לה טוב.

התאפקתי לא לכתוב ולא לקרוא. עד שלילה אחד בכל זאת פתחתי את הפנקס שהבאתי איתי. זה היה אלפון צבעוני קטן, ששימש אותי פעם כמילון כשלמדתי איטלקית. בחשש נתתי לו להיפתח באיזה עמוד שיפתח.
הייתה שם מילה אחת. Fantasmi. שדים.

בבקרים תירגלתי טאי צ'י וצ'י קונג מול הגבעות.
בהפסקות הלכתי לבקר עצים.
במשמרות המטבח דיברתי עם התפוחים
ועם הגזרים.

השדים המשיכו לבוא
ואני השתדלתי לארח אותם בידיים שלובות.

לפעמים ביקרו אותי אחרים,
אהובים שכבר היו בעין דור
ושאולי עוד יהיו,
שבאו לשבת איתי.

כשהרגליים שלי היו נרדמות הייתי חושבת על טום וינסנט מנסה להדליק מדורה בשלג ולהשיב לחיים את אצבעות הידיים ואת כפות הרגליים הקפואות.
הגפרורים שלו צללו בשלג אבל אני המשכתי להזין את האש.

ככה זה היה.
התודעה שלי הייתה אומרת: "שדים".
ואני הייתי שומעת: "חמלה".
והיא הייתה אומרת: "אמרתי שדים".
ואני הייתי אומרת: "כן, שמעתי, חמלה".

בסוף הריטריט שוב ישבתי מתחת לעץ.
האור היה יפה ורך, כמו גלימה הוא נח על העצים ועל הדשאים. ברקע נשמעו ציוצי ציפורים, מואזין, נעירות חמורים.

בדרך חזרה מעין דור ראינו שכבר פרחו השקדיות ודיברנו על ספרי ילדים.

הריטריט שלי בעין דור היה מתנה מופלאה והכנה מושלמת לקורונה, שאליה הגעתי למזלי עם שגרת תרגול ויכולת לשהות עם עצמי בעולם שרועד בכל הכיוונים. כעת Tovana עמותת תובנה אוספת תרומות לשיפוץ מרכז הריטריטים וזו הזדמנות להשיב קצת מהטוב שהמקום מעניק, בידיעה שהוא יוכפל ויחזור לכל מי שצריכה ולכל מי שצריך. כאן תורמים >>> https://tinyurl.com/yykvd2v2

קטגוריות
פינת כתיבה

מון ריבר, אמדאוס ושטרודל תפוחים וינאי

מאחורי התמונה הזאת יושבת אני ומנגנת Moon River.
פעם היו שואלים אותי איך אני מנגנת והייתי משיבה: מעט ורע.
זה לא היה נכון. למדתי קצת כשהייתי ילדה, והפסקתי. וכל פעם שאני פוגשת פסנתר אני מנגנת עליו עדיין את היצירות שניגנתי אז ברסיטלים, ולומדת מחדש תווים לפי יצירות שאני זוכרת מאז.
רק השבוע כשביקרתי ב"שכטר מוסיקה" ושוטטתי בין המדפים וקניתי לי חוברות תווים הבנתי שאני יודעת לנגן בהתאם לרמה שהגעתי אליה אז, לפני שנים, ושבסך הכול הייתי די בסדר בזה.
אבל לא ידעתי את זה.
בתור ילדה השוותי את עצמי או לאחותי שניגנה על אותו פסנתר ומבוגרת ממני בשנתיים ולמדה לפחות עוד שנתיים יותר ממני או לאחרים שהיו עילויים בנגינה.

כשרציתי לעזוב המורה מאיה א. הזמינה אותי לצפות בהקרנה של אמדאוס אצלה בבית ולאכול שטרודל תפוחי עץ וינאי חם עם כדור גלידה וניל לצידו. היה יום גשום בתל אביב, אני זוכרת, ומאיה א. המורה בכלל לא הבינה את נקודת ההשוואה שלי כשהיא נתנה לי לצפות בסרט על ילד גאון כדי שלא אעזוב את הלימודים בקונסרבטוריון שהרגשתי שאני כושלת בהם.
היא גם לא הבינה שהיא צורבת אצלי לעד את החיבור בין אמנות גאונות ושיגעון. ומוות. כאילו אין אפשרויות אחרות. אבל היא צרבה אצלי באותו ערב גם את החיבור בין גשם וקולנוע ובין שטרודל תפוחי עץ וגשם ובין שטרודל תפוחי עץ וגלידה וניל' ולנצח אהיה אסירת תודה לה על זה.

אמדיאוס כרזת הסרט

לסיכום, אמדאוס אולי לא גרם לי להמשיך לנגן אז אבל הוא בטוח הסליל אותי ללימודי קולנוע וקונדיטאות.

למה אני מספרת לכם את זה?
כי הייתי ילדה שלא ידעה שיש אפשרות פשוט ללמוד לנגן וליהנות מזה, הייתי ילדה שבטוחה שהיא אמורה להיות עילוי בזה, גאונה בזה. וכל מה שפחות מזה פשוט לא נחשב. הייתי ילדה כזאת? אולי גם מבוגרת כזאת. וממש לא רק לגבי נגינה.

שנים עברו ועכשיו חברי אודליה ברקין-קמיל ואני פותחות קבוצת "דרך האמן" שזה בפשטות איך לאפשר לעצמנו ליצור וליהנות מזה, איך לדבר עם עצמנו דרך כתיבה ואיך הנפש צומחת דרך יצירה. מתחילות עוד מעט >>>

***דרך האמן דרך הזום – קורס דרך האמן חורף תשפ"א ***ארבעה-עשר מפגשים בזום, אחת לשבוע, בימי שני בין השעות 20:30-18:30

הקורס מבוסס על הספר "דרך האמן", מדריך לחיים יצירתיים שכתבה הסופרת, המחזאית והתסריטאית ג'וליה קמרון. אפשר לעשות את הספר לבד אבל הרבה יותר קל וכיף ואפשרי לעשות אותו בקבוצה.
את הדרך שלנו ילוו מדי פעם גם טקסטים מעולם הספרות והשירה ומארון הספרים היהודי.

המחיר: 600 ש"ח לכל סדרת המפגשים.
*מי שאין ביכולתה לשלם את הסכום המלא, מוזמנת לכתוב לנו ונחשוב ביחד* המפגשים מתקיימים במסגרת פרויקט החממה, מרכז בלאושטיין, ההיברו יוניון קולג' (HUC), ירושלים
לפרטים ולהרשמה: הדר 050-5200707 derech.haoman@gmail.com

והנה אודרי הפבורן שרה ומנגנת Moon River ב-Breakfast at Tiffany's .
בניו יורק הייתי הולכת לצפות בו לבד בקולנוע בימי ראשון בצהריים. $5. Varcik St. below Canal St. Screening Room.

זה העיבוד הקולנועי לנובלה של טרומן קפוטה "ארוחת בוקר בטיפני'ס". בלייק אדוארדס ביים. ג'ורג' פפרד שיחק לצידה של אודרי הפבורן והנרי מנסיני כתב את המוזיקה ואת שיר הנושא למילים של ג'וני מרסר. השיר זכה באוסקר ב-1961 והשיר והפסקול זכו בגראמי של 1962.

קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת ילדים

המלחמה שהצילה את חיי

איידה בת ה-10 מתמודדת עם נכות פיזית – רגל פגועה, שבגללה לכאורה אמה מתייחסת אליה כאל מפלצת וכאל זוועה שצריך להסתיר מהעולם. אין לה חברים, היא לא הולכת לבית הספר, הנכות שלה לא מטופלת, היא עובדת קשה בבית ומנת חלקה השפלות ועינויים. מבית הזוועות הזה היא משקיפה אל העולם שמחוץ לחלונה. הספר, שכתוב בגוף ראשון, הוא המונולוג של איידה או אם תרצו עדותה על הזנחה והתעללות וגם על הניסיון להיחלץ משם בכוחות על. המלחמה שהצילה את חיי היא מלחמה על לצאת לעולם. מלחמה על חיים בעלי ערך.

איידה היא הילדה שבורחת מהבית כדי למצוא הגנה מההפצצות הגרמנים כי אמא שלה לא חושבת שהיא ראויה להגנה וגם, כי היא גדלה להיות דמות טיפולית-הורית זו שמגדלת בעצם את אחיה הצעיר ג'יימי, בן 6, והיא לא מוכנה להפקיר אותו ושיסע לבד אל הלא-נודע.
איידה וג'יימי מצטרפים לילדים המפונים מלונדון בימי מלחמת העולם השנייה אל מקום מבטחים בכפר באזור קנט. מפקידים אותם שם בידיה של סוזן, רווקה לסבית שבת הזוג שלה בקי מתה זמן מה קודם לכן ומאז היא בדיכאון וחיה בבדידות. סוזן מקבלת עליה בלית ברירה את הטיפול בג'יימי ואיידה – ואז קורה נס, והנס הוא שהיא רואה אותם, היא ממש ממש רואה אותם. ולא היה להם כזה דבר בחיים. לא היה להם אפילו שמץ מזה.     

מה פירוש רואה אותם? סוזן, אולי דווקא מפני שאין לה ילדים משלה, מתייחסת אליהם בכבוד, בהבנה ובהגינות ששמורים בדרך כלל למבוגרים. היא מתמסרת לטיפול בהם, ללספק להם מזון, מלבוש, מחסה, טיפול אבל למעלה מזה – עין טובה ואכפתיות אמיתית, ויכולת להכיל את הזוועה שממנה הגיעו, בייחוד את הזוועה שאיידה עברה. איידה שאליה סוזן נקשרת במיוחד. 

איידה וג'יימי לא מספרים מה עבר עליהם בבית אבל הטראומה והסימפטומים שלה מגלים את הסיפור. ההזנחה, הנכות שאפשר היה לטפל בה, העובדה שאיידה מעולם לא למדה קרוא וכתוב, לא למדה שום דבר בעצם. ויש את רגעי הפחד שבהם איידה מתגוננת מהמכות שהיא בטוחה שסוזן עומדת להכות אותה.


קורה שם נס, שסוזן היא כזאת – אכפתית, לא שיפוטית, מתנצלת כשהיא טועה, אבל הנס הוא גם אסון – קודם כול כי הם מופקדים בידי סוזן באופן זמני ואי אפשר לסמוך על זה שזה קיים ושזה ימשך אבל גם, ובזה ייחודו של הספר, כי הוא מראה ממש איך כל יחס הגון וטוב, כל מתנה, כל חיוך, כל חיבוק הם זיכרון לעלבון של החיים הקודמים, אלה שהזיכרון שלהם לא יעזוב אף פעם, אלה שאין ביטחון שלא יוחזרו אליהם כל רגע. ולכן כל דבר טוב הוא כואב. 

וכואב גם לצפות בזה. זה כואב נורא לאיידה – כי כל כמה שסוזן אכפתית וטובה אליה ומנסה להיטיב איתה, זה רק דורך על הפצע שלה, מדגיש את מה שנגזל ממנה. וכל טוב הוא גם עוד נטישה של הילדה שכל כך סבלה והיתה כל כך כל בודדה ומוזנחת. כל טוב מבליט את הפער בין מה שחושבים עליה – שהיא ראויה, שהיא טובה – ובין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה, מה שלמדה על עצמה – שהיא מפלצת, שלא מגיע לה. 

כל קירבה של סוזן היא איום וסכנה, כל ניסיון להיות אמא הוא טריגר, כי אמא מהניסיון של איידה זה דבר נורא ואיום שמנסה להשמיד אותה. 

סוזן באופן פלאי יודעת באמת לעשות את מה שדרוש. יודעת איך לתת לאיידה ולג'יימי קרקע ומקום לגדול. הצורך שלהם כל כך גדול, ואיכשהו פשוט בלהיות מבוגר הגון ולא פוגעני היא כבר עושה הרבה. אבל היא עושה יותר מזה כי יש לה חוש להבין מה הם צריכים ויש לה חוש להבין מה איידה צריכה, כשאיידה מתנתקת וצריכה קרקוע, כשאיידה לא מבינה דברים, כשאיידה לא יודעת איך להתנהג, כשקשה לה לקבל טוב שמופנה כלפיה, כשהיא כועסת ולא יודעת מה לעשות עם זה. 

דיסוציאציה מופיעה הרבה בספר גם אם לא קוראים לה בשם. זה מנגנון ניתוק או פיצול מהחלק.ים שעובר.ים או עבר.ו אביוז. הפיצול-ניתוק הזה הוא מנגנון הגנה גאוני-הרסני שממשיך ללוות את הילד.ה הנפגע.ת. לאורך שנים, לפעמים לאורך חיים שלמים. זה מה שקורה לילדים שעברו אביוז והיו חסרי אונים, שבויים בידי המתעלל.ת.
בספר זה מתבטא ברגעים רבים שבהם שאיידה נעלמת לתוך עצמה. וגם בהכחשה שדברים אומנם קרו או בהעמדת פנים שלא קרו, למשל איידה, אפילו שיש לה רגל פגועה וזה ניכר, מסוגלת לפעמים להכחיש שזה המצב.

פוסט טראומה מורכבת היא טראומה של התפתחות וטראומה של יחסים, טראומה של היכולת לבטוח, לתת אמון, לקשור קשרים ולקיים אותם, להאמין שקיים טוב בעולם ושקיימים עזרה וטיפול. אלה דברים שבלתי אפשרי להאמין בהם כשהדמות המטפלת מתעללת ומזניחה.  

טראומה מורכבת היא טראומה שעשויה אינספור רגעים של טראומה, לפעמים ילדות שלמה של טראומה. האישיות רק מתפתחת והיא נבנית למעשה בצלמה של הטראומה. וכשם שתא מתפתח ביחס למה שסביבו, כשם שתא חוזר ומגדיר את עצמו ואת הסביבה בתהליך בלתי פוסק של תגובות לגירויים משמעותיים לו, כך מתפתחת האישיות בתגובה לטראומה החוזרת וסביבה, ולא פחות מזה, בתגובה לאין וסביב האין. 

זאת אהבה? מה זה שם בדיוק? מה זה הדבר העדין הזה שנרקם בין מטפל.ת מיטיב.ה לבין ילד.ה שעבר.ה אביוז? בין הילדה הפצועה איידה ובין סוזן? איידה שהיא גם ילדה הורית וסוזן שהיא גם מבוגרת פצועה, והייתה פעם ילדה פצועה בעצמה? מה זה הדבר הזה שגם אם אין בכוחו לתקן הכול יש בו נחמה?

סוזן מתמסרת לטיפול בשתי הנשמות שהופקדו בידיה ותחת חסותה. היא מטפלת בהם ביראת קודש וזה באמת מציל גם אותה. סוזן היא הגיבורה השנייה של הספר. כשהילדים מגיעים היא עמוק בדיכאון כי היא לא יכולה להתאבל על מות אהובתה. והיא באמת לא יכולה. זו תקופה שבה מכניסים לכלא ומעבירים סירוס כימי להט"בים. היא בתוך אבל שאי אפשר לחלוק בו, באבל שמבודד אותה, והוא הופך לדיכאון שהיא שוקעת בו עוד ועוד, עד שהילדים מגיעים אליה.  

לאט לאט נקשרים השלושה – איידה וג'יימי וסוזן ונעשים משפחה, ויש גם את בני הכפר והקהילה, וקשרים וחברויות. ויש גם פוני בשם באטר ויש גם חתול בשם בובריל. ואולי באופן מודע ואולי באופן לא מודע המחברת מתארת בדיוק את האופן שבו ילדים שעברו טראומה של היקשרות ומתקשים להיקשר לבני אדם אחרים, יכולים להיקשר לבעלי חיים ולהעניק להם ולקבל מהם, ואיזה ריפוי יש בזה.   

ויש דברים שאי אפשר לתקן. סוזן מנסה להציע לילדים חיים של ילדים. אצל ג'יימי הקטן זה מצליח, אבל איידה לא מצליחה ללמוד להיות ילדה, בטח שלא ילדה של שמלות ובובות. היא ילדה בוגרת שמסתדרת הרבה יותר טוב עם מבוגרים. איידה של הכפר היא איידה אחרת אבל היא גם קצת גיבורת-על, היא מסתדרת עם הסוסים הכי פרועים, היא עובדת קשה באורוות, היא מצילה ילדה מתאונה, היא סועדת ניצולי קרבות, היא מאתרת מרגל גרמני (זה לא ספוילר, זה על גב העטיפה). האם כל אלה ביטויים לכוח החיים שלה, לכישרונותיה, לתושייתה, שסוף סוף יש להם מקום? או שלאיידה אין מקום בעולם אם היא לא מטפלת ולא גיבורת-על?

לאיידה ולג'יימי יש פחד עצום מנטישה. פחד שסוזן תעזוב. פחד להיקשר אליה. פחד שהיא תפגע בהם. פחד שסוזן תשלח אותם משם. וסוזן מבינה את זה, היא מבינה שהיה להם מזל שהגיעו אליה, שמרחפת מעליהם חרב, שלהתפנות משם למקום אחר זה מסוכן מכל כך הרבה בחינות. סוזן יודעת ואפילו אומרת את זה במפורש כשהאפשרות עולה על רקע המלחמה – אם הדבר הזה יקרה, הילדה הזאת לא תשרוד את זה, היא רק מתחילה להשתקם, היא רק מתחילה להיבנות, היא לא תעמוד בזה. 

המחברת קימברלי ברובייקר ברדלי ביקשה לספר פה סיפור הפוך. המלחמה הייתה זוועה עבור רוב הילדים. גם עבור אלה שנשלחו מלונדון לבתים אחרים או פנימיות. המחברת ביקשה לכתוב סיפור על ילדים שלשלוח אותם למישהי זרה זו ההצלה שלהם. על ילדים שהמלחמה הצילה אותה מגורל קשה יותר. על מציאות שבה ילדים פגיעים לאביוז מידי מבוגרים בתוך ביתם. המחברת לא מכחישה את המציאות הזאת ולכן המלחמה שהצילה את חיי הוא ספר מציל חיים עבור ילדים שחיים במציאות כזאת ויקראו אותו. וימצאו בו הד ותיקוף למה שהם עוברים. 

מילה על התרגום: אמנון כץ עשה עבודה נהדרת ממש, עד כדי כך שכשהתחלתי לקרוא את ספר ההמשך באנגלית (שעובדים כעת על תרגומו לעברית) חסר לי קולה של איידה בעברית, והפסקתי לקרוא. אולי זה קשור גם לכך שאילו הייתי קוראת את הספר בילדותי, הייתי קוראת אותו בעברית. כמעט כאילו לקרוא את הספר באנגלית היה גם לוותר על קולה של הילדה הקוראת שבי. ולא רציתי לוותר. אולי כי זה היה לנטוש אותה שוב.

[המלחמה שהצילה את חיי | קימברלי ברובייקר ברדלי. מאנגלית: אמנון כץ. עורכת: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020. הספר ראה אור בהמלצת Tamar Peleg Newlibrary]

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצה של ציפי גוריון ושלי המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער ויש שם דיון נרחב ומעניין ממש.