מ"מלחמת הדוכנועים" למדתי אהבה לניו יורק, פציפיזם, אקטיביזם, חיבה לדוכנועים, השראה למחזה הראשון שכתבנו אחותי ואני, וחיבה לבנאים גולים (הונזה!), למטרות קרושה ולקצרנות. מלחמת הדּוּכָנוֹעִים הוא ספר הקאלט שלי, הספר שקרוב לוודאי קראתי יותר מכל ספר אחר. כשקראתי אותו לראשונה אי אז בשנות השמונים, הייתי ילדה, והוא סיפר על עתיד רחוק, ב-1991, שבו המשאיות משתלטות על רחובות העיר ניו יורק, והייתה לו הקדמה משנת 2001 שזה בכלל נראה היה דמיוני:
"הכל מתחיל יום בהיר אחד, בניו יורק של שנת 1991: רוכלי הדוכנועים – אותם דוכנים-על גלגלים למכירת פירות וירקות, פרחים וכדומה – מגלים שנהגי המשאיות הכריזו עליהם מלחמה. הדוכנועים מחליטים להשיב מלחמה שערה. אבל איך מנצחים במלחמת דוד-וגלית שכזאת? … מלחמת הדוכנועים היא אמנם מלחמה משעשעת, דמיונית במקצת, אבל כדברי המחברת בהקדמה שלה, 'תמיד האמנתי שלא נצליח להשכין שלום בעולם עד אשר נבין כולנו איך פורצות מלחמות'".
הטקסט מתוך גב העטיפה, וזה נכון. באמת אפשר להבין מהספר איך פורצות מלחמות. ואיך פוליטיקאים מורחים אותנו (נאום חמאת הבוטנים) ואיך סלבס נעשים סמל ומובילים מאבקים חברתיים במקומות ובזמנים שבהם מנהיגים מקומיים לא זוכים לתהילה ועמלים בסתר, ולמה מורים בלי נעצים אנחנו לא רוצים.
הספר נכתב במקור בשנת 1967 ותורגם לעברית בשנת 1985. יש לספר תרגום מקסים (תירגמה: זינה כפרי ז"ל, חברת קיבוץ נען, שהשקיעה במלאכת התירגום את מיטב כשרונה ומרצה, בעודה נאבקת עם מחלה אנושה, עד כלות כוחה. הספר מוקדש לזכרה) ואיורים נהדרים שאייר דודו גבע, איורים שהם ממש עוד שכבה של הטקסט, עולם דימויים נוסף, עשיר, מדויק לטקסט הזה ובלתי נפרד ממנו, למרות שהוא נוסף לטקסט כעשרים שנה אחרי שנכתב, וקיים רק עבור אלה שקראו את הספר בתרגום לעברית. תמיד הצטערתי בגינם בשביל האמריקנים שלא זכו לאיורים מבריקים כאלה, וגם לביקור של גבע בפרק מסוים שבו הוא הוסיף טקסט משלו לספר.
** ברוח מלחמת הדוכנועים למדתי לראות מיני מאבקים חברתיים, מאבקים עירוניים וסביבתיים וגם את מאבק החנויות העצמאיות בתאגידי וברשתות הספרים. ב-2007 התקיימה בסיפור פשוט – חנות ספרים, החנות שעבדתי בה אז ובמשך למעלה משש שנים, פגישה שניסתה לאגד חנויות עצמאיות והוצאות עצמאיות ולקדם את חוק הספרים ושינוי בשוק הספרים. ישבתי אז בפגישה וכתבתי פרוטוקול והרגשתי שאני בת דמותה של מרים פורטליטי מפרק 8 במלחמת הדוכנועים, שמזלה זימן אותה להיות נוכחת בפגישה שבה נרקמה תוכנית האב של חברת אמלעת והמזימה לחטוף את מקסי קורנסי, והיא רשמה רשימות קצרנות באותה ישיבה, רשימות שהודלפו בהמשך והצילו את המצב.
כל כך הרבה דברים קרו מאז: עלייתה ונפילתה של סטימצקי, מיני מיזוגים של בעלי רשתות והוצאות לאור, חוק ספרים שקם ונפל, חנויות עצמאיות שנפתחו ועוד יותר שנסגרו, ומותם של בעלי ובעלות חנויות עצמאיות אהובים – דינה לי מיאפא וקפה דינה, חיים מבזל, ועוד.
כולנו היינו בעיני כמו הדוכנועים, נלחמים מלחמת דוד בגולית בשביל המקום שלנו, אבל יותר מזה, בשביל הקהילות שלנו, הקוראים שלנו. כי הגדולים יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל מה שהם רוצים לא יהיה בהכרח לטובת הקוראים.
** את ניו יורק הכרתי בזכות ספרי הילדים: בזכות הרייט המרגלת, אילן גדל בברוקלין ובעיקר בזכות מלחמת הדוכנועים. הספר מצליח ללכוד ניו יורק ישנה וניו יורק משתנה וניו יורק עתידית ולייצר נוסטלגיה לכולן בו זמנית. הוא מזכיר רחובות ופינות רחוב, פארקים, עסקים, נקודות ציון שבהן התרחשו הקרבות, כך שכשהגעתי בפעם הראשונה לניו יורק בגיל 12, כבר הכרתי אותה כאילו גדלתי בה.
חלמתי על נקניקיה בלחמניה מניקי נקניקיה – אבל כשהגעתי לשם כבר הייתי צמחונית ולא יכולתי, והזמנתי במקום זה לחמניה בלי נקניקיה אבל עם חרדל וקטשופ וכרוב כבוש, וקניתי אותה בגשם בדוכנוע בסנטרל פארק, בעצם קניתי אותה בכמה דוכנועים שוב ושוב, וזה חיבר אותי לגיבורים שלי ולמלחמה שלהם שכבר נגמרה בספר, אבל לגמרי לא נגמרה במציאות, וככה יכולתי לתמוך בהם.
כל רחוב הזכיר לי את הספר ואת דמויותיו (גם בזכות פרק 13: מפת הקרב), וכמובן כל דוכנוע וכל משאית. כל דוכן פרחים הזכיר את מוריס פרחים ואת זרח הפרח, כל קרטון לא מיושר ובייחוד כל קרטון מיושר, הזכיר את קרלוס מיישר הקרטונים, כל בייגלה את סבא ירושלים וכל תפוח את גנרל אנה. וכמובן, כל חבית חמוצים – הזכירה לי את האירוע המחולל של הספר – טבח הנרקיסים. ** כל כמה זמן הייתי פונה לאיש הקשר האהוב שלי במודן, שהיה משיג לי מדי פעם עותקים נדירים של הספר, ומנסה לשכנע שזה ספר חשוב חשוב, בייחוד בתוספת האיורים והמכתבים של דודו גבע, שהוא עומד לגמרי במבחן הזמן, שפה, בייחוד פה, צריך כל כך ללמוד וללמד איך פורצות מלחמות, שאולי זה הדבר העיקרי שצריך לעשות פה, ושאין דרך טובה יותר לעשות זאת מלקרוא ולספר את סיפור מלחמת הדוכנועים, ולכן צריך מאוד מאוד להוציא אותו לאור שוב.
מלחמת הדוכנועים מאת ג'ין מריל, הוצאת "אדם", 1985
אוהבים את מלחמת הדוכנועים ורוצים לקרוא שוב? מעולם לא קראתם ואתם מבינים שזה חשוב? הפיצו את הבשורה ובקשו ממודן הוצאה לאור לגרום לזה לקרות.
ותודה עצומה להוצאת "אדם", שבחרה והוציאה ותרגמה את הספר, ושבעצם שכל ספר שהוציאה לאור היה מרחיב לב וקסום. באמת שאני לא יודעת מי הייתי הופכת להיות בלי מלחמת הדוכנועים ובלי צפרדי וקרפד.
היה היה סופר-אמן שעבד על טקסט לספר על ילד בשם מקס שיצא אל ארץ יצורי הפרא. כשהגיע למקום מסוים בטקסט, לקראת הסוף, רצה הסופר-אמן להחזיר את מקס הביתה. הוא לא הצליח למצוא את הדרך הנכונה לומר את זה. הוא ישב במשרד העורכת והעורכת אמרה, "אז, למה רצה מקס לחזור הביתה?" "נראה לי שנמאס לו", השיב הסופר-אמן," "אבל זה לא זה." "אז, למה אתה חושב שהוא רצה לחזור הביתה בדיוק ברגע ההוא?" שאלה העורכת. העורכת המשיכה לשאול, והסופר-אמן לא התרגז כיוון שהבין שהעורכת מנסה לעזור לו להגיע אל מה שבאמת נמצא בלב מחשבותיו ובלב ליבו. אבל איכשהו הוא לא כל כך הצליח להביא את עצמו לומר את הדבר. הוא התפתל וגיחך "הוא רק רצה להיות עם אמא שלו," אמר בקול תינוקי מבויש, "אבל אני לא יכול להגיד את זה." "טוב, אתה לא יכול להגיד בדיוק את זה," אמרה העורכת. "אבל באמת, למה הוא רצה לחזור הביתה בדיוק ברגע ההוא?" היו עוד כמה ניסיונות מבודחים ששניהם ביטלו. ואז הסופר-אמן הסיט את מבטו ואמר בהיסוס, ברוב רוך, "הוא רצה להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל, אבל לא באמת יכולתי להגיד את זה." "למה לא?" אמרה העורכת. "זה פשוט מושלם, ובדיוק לזה אתה מתכוון, אבל מסיבה סנדקית מוזרה לא הצלחת להביא את עצמך לומר את זה. אבל זה מושלם." וזה היה מושלם, וזה מושלם. וזה הגיע מלב מחשבותיו ומלב ליבו של הסופר-אמן. העורכת פשוט המשיכה לשאול ולשאול עד שסנדק הצליח להודות בזה, הצליח להביא את עצמו לומר את המילים עצמן."
ומקס מלך יצורי הפרא נשאר בודד וגלמוד ורצה נורא להיות במקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל
* מוריס סנדק שברא את הילד מקס ואת ארץ יצורי הפרא סיפר שעסק רק בנושא אחד – בשאלה שלא הניחה לו – איך ילדים שורדים מבוגרים, איך ילדים שורדים הורים. בשביל לשרוד את אמא שלו שלא רואה אותו, היה על מקס לברוא עולם פנטסטי, לשלוט בו ולשלוט בזעם שלו, למצוא בתוכו מקום שסולח ומתגעגע ומבקש את אמא ואת אהבתה. כדי לשרוד את ההורים שלו, את הוריו המהגרים קשי היום, שעזבו ארץ ובית וקרובים שלא ראו עוד לעולם, כדי לשרוד את אמו הדכאונית, היה על סנדק לברוא עשרות עולמות פנטסטים, לצייר ולכתוב אותם ולמצוא בהם גאולה.
התמונה שמשלימה את הסיפור היא רישום מוקדם של העמוד האחרון בספר "ארץ יצורי הפרא". אם תחפשו, תמצאו בקצה השמאלי דמות אישה. אפשר שזאת אמא של מקס, שדמותה נעדרת בגרסה הסופית של הספר.
רישום מוקדם שלא פורסם של העמוד האחרון ב"ארץ יצורי הפרא", מתוך הארכיון של מוריס סנדק The Maurice Sendak Collection is on deposit at the University of Connecticut All images copyright The Maurice Sendak Foundation
בזמן שאני כותבת אני חושבת על השיר הזה, "שרף אורנים" של אביב גדג' ועולים בי זיכרונות מהופעות של אביב שבהם קהל רב קורא בקול גדול: "אמא, אמא, האם את עוד שומעת אותי? אמא האם את עוד אוהבת אותי? האם את עוד אוהבת אותי?"
ואולי סנדק גם נותן איזו תשובה אפשרית ל"לאן הולכים ומה עושים עם כאלה כיסופים?"
מוריס סנדק נולד ב-10.6.1928 ונפטר ב-8.5.2012. מוזמנים להציץ בארכיון של מוריס סנדק. על סנדק ועל איך ילדים אצל סנדק שורדים מבוגרים וטראומות, כתב כאן ריצ'רד גוטליב. הציטוט מפי אורסולה נורדסטרום, עורכת מיתולוגית של ספרי ילדים בהוצאת הרפר, והעורכת של מוריס סנדק. מתוך הספר Celebrating Children's books, Edited by Betsy Hearne and Marilyn Kaye, The Zena Sutherland Lectureship Fund, 1981,
* יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת…
(מרדכי מרטין בובר) *
ערב כיפור תשע"ט, ניו-יורק
ביום ההולדת שלי השנה נסעתי לבד למצפה-רמון. רציתי זמן שקט לקרוא ולכתוב ולמדוט ולבהות, אבל היה קשה לא לשרבב לזה גם חשבון-נפש לכבוד יום ההולדת והיותי קיימת כבר כך וכך שנים על פני האדמה, ומה עשיתי בחיים לעזאזל וגו'.
הגעתי בערב באוטובוס הישיר מתל אביב, בדיוק בזמן כדי לראות את השקיעה המדברית המרהיבה מחלון הבית. בבוקר השכמתי לזריחה, קמתי והלכתי אל המדבר, נשאתי את עיני וראיתי את המקום מרחוק – הר-גמל.
כשטיפסתי אל המקום בחיל ורעדה, גיליתי שפחד הגבהים שלי טיפס איתי ולא עזב אותי לרגע ושמי שהיו פה לפני השאירו שלטים ורשמו עליהם לא תיאורים והסברים על הנוף הנשקף אלא דברי חכמה ורוח:
EVERYWHERE YOU LOOK SEE YOURSELF מראה מהר-הגמל, מצפה-רמון, אוגוסט 2018
לאן שלא תסתתרי תראי את עצמך
על ראש ההר ישבתי ותרגלתי, ישבתי וכתבתי חשבון-נפש יום-הולדת. מדי פעם עלו אנשים לפסגה, הצטלמו, נחו והמשיכו הלאה, ואני נשארתי לכתוב.
כשקראתי את השלט המהוה, בעברית, קראתי, למרות הגרסה באנגלית ששכנה לצידו, לאן שלא תסתתר תראה את עצמך, במקום, לאן שלא תסתכל תראה את עצמך. (צילום השלט מופיע בתמונה הראשית של הרשימה) למה חשבתי דווקא על להסתתר? ומפני מי או מפני מה אפשר להסתתר במקום חשוף כל כך כמו ראש הר?
והיה עוד שלט: תעזבהו יום יעזבך יומיים, השורה שפגשתי בנשל הנחש למאיר אריאל, ובסרט "שורו", בגרסה של ערן צור לשיר.שם, ולא במסכת ברכות ס"ח בתלמוד הירושלמי. נשל הנחש, מספרים, הוא שיר שכתב מאיר אריאל לאביו סשה, בתור שיר פרידה. תעזבהו יום יעזבך יומיים, מספרים בארול אחד – מאיר אריאל ביוגרפיה (נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי, כנרת, זמורה, 2016) הוא משפט שסשה, שהיה מנהל בית הספר בקיבוץ משמרות, נהג לומר לתלמידיו שהתרשלו בלימודים. הוא היה מזכיר להם את אמרת חז"ל אם תעזבני יום יומיים אעזבך – והתכוון אולי, אם רחקתם מהלימוד – רחק הלימוד גם מכם, והנה אתם רחוקים כפליים. וככל שתעזבו וככל שתרחקו, יהיה קשה יותר לשוב.
האם האב ודרכו היו הדברים שעזבו ונעזבו אבל נכנסו לנצח לתוך השיר? ואם לא, אז למה התכוון אריאל כשכתב תעזבהו יום יעזבך יומיים – לעזוב את מה? לעזוב את מי?
חשבתי על המשפט הזה ממרום הר-גמל ומול פני המכתש והמדבר ותהיתי אם הוא מדבר על האלוהי והאינסופי והנצחי או אולי על משהו אחר. אולי בפשטות הוא מדבר על לעזוב את עצמך, לנטוש את עצמך, את ההקשבה לקולך, את אהבת עצמך, את החמלה לעצמך ולכל הברואים (כשאת לבד על ראש ההר נראה שזה בעצם כל מה שיש) ושאחרי שעזבת, קשה יותר ויותר לחזור.
מראה מהר-הגמל, מצפה רמון, אוגוסט 2018
דעי מאין באת
למצפה-רמון הבאתי איתי את היה היתה של יעל נאמן. עותק שרומי השאילה לי, ושלקחתי איתי גם לכאן אל ניו-יורק כי לא סיימתי לקרוא אותו. לא סיימתי כי לא יכולתי, אבל אני עוד איכשהו מקווה שאוכל. למה לא סיימתי? אני הרי כל כך אוהבת את הכתיבה של יעל נאמן והיינו העתיד נצרב בלבי וגם היה היתה חדר אליו. למעשה הוא היה קרוב ללב מלכתחילה.
הסיפור על ההחמצה והדיכאון, על האופן שבו סיפור החיים נטווה ונרקם דרך השיחות והזיכרונות, ועל איך פזית, הגיבורה, השקיעה זמן ומרץ בלאסוף את עצמה ובלמחוק את עצמה תוך כדי. ועל התנועה הסיזיפית הזאת.
ואני חושבת על להסתתר ועל למחוק. על היומן הסגול, זה שגזרתי ממנו את כל הדפים של הילדות, על תמונות מחזור שלא הגעתי לצילומים שלהן או שהתחפשתי בהן כך שאי אפשר יהיה לזהות אותי. על מקומות ואנשים שהיו חשובים לי ושאהבתי ושעזבתי בלי להשאיר סימן.
"היה היתה" מאת יעל נאמן, אחוזת בית, 2018
ואז הגיע הרגע ההוא בספר. הרגע שבו מולי מלצר, המו"ל, העורך והחבר של פזית, מספר איך פזית הזמינה מחו"ל את Final Exit, קראה על הספר בעיתון וביקשה שיביאו לה עותק מחו"ל כי בעידן טרום אינטרנט זה היה די מסובך:
"פזית תמיד דיברה על הרצון שלה למות. עוד הרבה לפני שבא הסרטן. היתה תקופה שהיא מצאה ספר בשם Final Exit ['יציאה סופית', ספר שעוסק באיך למות כשבוחרים בזה, שפזית התחננה לעליזה שתקנה לה בחו"ל], והיא דיברה עליו בפרטי פרטים."
(היה היתה, יעל נאמן, עמ' 120)
זה הרגע שבו אני סוגרת את הספר. אולי ממשיכה עוד כמה שורות אבל הן כבר לא נקלטות בתודעה. אני נזכרת בנערה שהייתה אני, איך מצאתי קטע בעיתון, אפשר שאותו קטע שמצאה פזית, קטע על הספר החדש, פורץ הדרך והספק חוקי, עבור אלה שמבקשים למות, והפצרתי בחבר קרוב שנסע לחו"ל עם הוריו לחפש עבורי את הספר ולהביא לי אותו במתנה. והוא הביא.
אני נזכרת איך למדתי את הספר, את כל הפרקים כולל הפרק ששמו Bizarre Ways to Die, ומבינה שהסיפור הזה של פזית יהיה לי קשה מדי.
אבל עדיין לא מוכנה לוותר. ולראיה, הבאתי את היה היתה איתי לכאן. וחושבת: אפילו שקראתי את חלקו ושאני יודעת שהוא ספר נהדר, ספרים, אותיות ומילים – הם החומרים משני התודעה החזקים ביותר הקיימים, וכיוון שכוחם עצום, צריך לבחור בקפידה מה מכניסים פנימה ומתי, והאם הנפש יכולה לעמוד בזה כעת או בכלל.
Final Exit: The Practicalities of Self-Deliverance and Assisted Suicide for the Dying by Derek Humphry
עוברות שנים. אני עוברת דירה ומוצאת את Final Exit בין ערימות הספרים שאני מסדרת. אני מביאה את הספר לאחת הפגישות עם המטפל שלי אז, כדי להראות לו, וכדי לספר לו דרך הספר את הסיפור על הימים ההם בחיי. איכשהו יוצא שאני משאירה אותו שם. אני לא זוכרת אם זה משהו שהוא הציע או שאני ביקשתי, רק שזה מה שקרה.
לפעמים אני תוהה מה עשה בספר שנשאר אצלו ואם לא העברתי אליו אז בלי כוונה את הקללה. האם גם הוא לא יכול היה להרפות ממנו ושמר אותו אצלו בספרייה במשך שנים? אותו ואת לחש הנחמה שנשא?
מחוץ ל-NYPL – הספרייה הציבורית בניו יורק, רחוב 42, ספטמבר 2018
אני כותבת את הרשימה הזאת בניו יורק. בניו יורק שבה חייתי פעם, לפני שנים. בניו יורק שאליה באתי לחופש, לראות דברים חדשים, אבל כל העת קיימת גם המשיכה לחפש אחרי עצמי של פעם ואחרי עצמי של היום, ולהשוות ביניהן. ללכת בדרך העקבות שהשארתי כאן.
הבאתי איתי לפה אל ניו יורק גם את דרכו של אדם על פי תורת החסידות – חוברת דקיקה, קיצור של דברים שאמר מרטין בובר בסדרת הרצאות ב"קול ישראל", ושהמטפל שלי בימים ההם קרא לי ממנה לפעמים.
בערב יום כיפור אני חושבת על הרשימה של בובר על חשבון-הנפש, הרשימה שפותחת את החוברת. אני חושבת שהוא קרא לי אותה אז, ושזה החלק שתמיד אזכור ממנה ושיהיה קרוב ללבי, בגלל סוף הרשימה, בגלל הקטע שבו בובר טוען שלא תמיד חשבון-נפש הוא דבר טוב. שחשבון-נפש שאין בו חמלה ואין בו פתח ושער לתקווה, יכול להיות מצער ומכאיב ומזיק והרסני לנפש.
"דרכו של אדם לפי תורת החסידות", מרדכי מ. בובר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ה
איכה? היכן אתה בעולמך?
בובר מתחיל את הפרק בסיפור על רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שהיה אסור בכלא הרוסי, ישב וחיכה לחקירה. ראש הבולשת בא במפתיע לתאו של הרבי והציג לו שאלה. הוא שאל איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכול, שואל לאדם איכה? הרבי השיב לו שהקב"ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועידן: איכה, היכן אתה בעולמך? כבר עברו כך וכך ימים ושנים מקצבת חייך, ואתה עד היכן הגעת בעולמך? והוסיף הרבי, כך, למשל, קורא הקב"ה ארבעים ושש שנים חיית עד היום, והיכן אתה עומד בדרכך?
מששמע השר את מניין שנותיו יוצא מפי הצדיק, התעורר והניח ידו על כתפו של הרב ואמר, 'בן חיל!' אבל לבו היה מפרפר בקרבו.
(גרסה ארוכה יותר של הסיפור, ועוד עליו, אפשר לקרוא כאן)
השר מבקש לקנטר, לגלות סתירה מדומה, מסביר בובר, הוא מבקש להבין איך הקב"ה יודע כל, אבל שואל שאלה של אינו יודע, ומחפש את מי שמבקש להסתתר מפניו. הרבי, בשומעו את השאלה, משנה נושא, אומר לו מה גילו ומטלטל אותו, ואז מעביר אליו את השאלה: היכן אתה עומד בדרכך? הרי אתה הוא אותו אדם הראשוןשאליו אמר אלהים את דברו: 'איכה?' אותו אדם הראשון שנחבא כדי להתחמק מהאחריות לחייו.
בובר כותב: שאלה זו שהאלהים שואל את האדם, לא זה טעמה שהקב"ה מבקש לשמוע מפיו את שעדיין אינו יודע, אלא שהוא מבקש להעלות בנפש האדם פעולה שאינה יכולה להסתייע אלא בכוחה של שאלה כזו, אם תיכנס בלבו, אם יפתח לה האדם את לבו שתיכנס לתוכו." (עמ' 11-10)
הקול, קול האלהים השואל, ממשיך בובר, אינו בא בסערה המסכנת את קיום האדם, הוא "קול דממה דקה" וקל להחרישו. כל זמן שדבר זה עולה בידו, מספר בובר, אין חיי האדם יוצאים לכלל דרך. דרכו של אדם מתחילה כשהוא מכוון עצמו לשמוע את הקול.
ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך
ואז מגיע בובר לקטע שקרוב ללבי ובשגללו כל הרשימה הזאת: כשאדם עושה את חשבון הנפש ושומע את הקול, מתחילה דרכו, אבל זה בתנאי שהקול הקורא, פותח פתח אל הדרך. אל תחילת הדרך אל האור.
כי יש גם חשבון נפש שיש להישמר ממנו, אומר בובר, חשבון נפש שלא נושא פירות, חשבון נפש שהוא עינוי נפש. כזה שמביא רק לייאוש ולהסתבכות. יש שאלות ויש קולות שואלים, שרק מביאים על האדם עצבות.
ובובר חותם: "יש שהשטן שואל ומחקה את שאלת הקדוש ברוך הוא. אין זו שאלת האמת, אלא דומה היא לה, וסימנך שאין היא נפסקת בדיבור 'איכה?' אלא ממשיכה ואומרת: 'ממקום שהגעת לשם, שוב אין לך דרך'. יש חשבון-נפש הפוך, שאינו מחזיר את האדם בתשובה ואינו מראה לו את הדרך, אדרבה, הוא מראה לו ששערי התשובה נעולים, והוא דוחפו למקום שהתשובה כאילו נעדרת ואין לאדם שער להמשך חייו אלא בגאווה ובתעתועים שהם מידות השטן ותורת-החיים שלו."
כאן בובר מסיים, אבל אני רוצה להוסיף עוד דבר: לבקש שנדע להיזהר בימי הולדת ובימי כיפור ובימי חול ובימים שבהם נחה עלינו רוח העצבות והייאוש, ובכל שעה ושעה, מחשבון-נפש שאין בו חמלה. מחשבון נפש שמביא עלינו עצבות ועינוי נפש. והלוואי שנזכור את האפשרות של שינוי ושל גמישות ובעיקר של ראיית הטוב ושל התקווה. שנדע שלא עזבנו ולא נעזבנו, שלא הרחקנו מדי, שיש לנו דרך אל עצמנו ואל הטוב שבנו.
והנה פול סיימון, שבזכותו התרחש המסע הזה לניו יורק, להופעה האחרונה שלו, בניגון שמחבר את הדברים.
*
תעתועים
ערב יום כיפור תש"ף, תל אביב
אני חוזרת אל הרשימה הזאת שוב, כעבור שנה, מנסה לקשור קצוות, לבאר דברים, ומתעלמת שוב, עד לסוף ממש, עד לרגע זה, מכך שיש סיבה לזה שהלכתי לעצמי לאיבוד בדרך, ושאני מחפשת את עצמי שוב ושוב או רצוא ושוב. אני מתעלמת ברשימה מזה שיש לדיכאון סיבה ולאובדנות סיבה, שהייתה סיבה לדיכאון ולאובדנות שלי, שיש סיבה לפוסט טראומה שלי, סיבה למטפלים ששזורים פה ברשימה. גם כשאני כותבת אני מסתתרת, גם כשאני מגלה אני מסתירה.
לא סתם דיבר אלי הרעיון של חשבון-נפש ידידותי, חומל, של קול שואל אכפתי ודואג, קול שואל שהוא נדיב יותר מהקולות הפנימיים שלי. כי חשבון-נפש תחת השלכות של פוסט-טראומה ומנגנונים שעוצבו על ידה הוא אוסף קולות מופנמים של מתעללים, קולות שואלים שהם לא יותר מהאשמת קרבן. איך קרא לזה בובר? עינוי נפש.קולו השואל של השטן.
אז השנה אני רוצה להוסיף ולבקש שבעת חשבון-הנפש, כשנפתח את לבנו ונפנה מקום לשמוע את הקול, לפגוש באמת ולעומק את הדברים, נעשה זאת ברוך, כן, נהיה קשובים לקול החסד ולא רק לקול הדין, כן, ולא פחות מכך, נהיה קשובים להקשר שבו מתרחשים הדברים. למשל, להקשר שבו אחת מחמש נשים נאנסה, אחת משלוש הותקפה. אחד מכל שישה ילדים ואחת מתוך חמש ילדות נפגעים מינית. שניטיב לראות את הסבל, ואת הדיכוי וההכחשה שמאפשרים את הדברים, ושנהיה קשובים לקול הקורא לנו לרפוא, ולרפא את החברה שבה אנו חיים.
זה הלב שלי כשאני מחייכת לאחות, זה הלב שלי בלב המרתון (קפלן דובנוב) מנופפת לראשוני הרצים. זה הלב שלי כשאני קונה במכולת לחם ומלפפונים. זה הלב שלי כשאני אוכלת ארוחת בוקר שקרני מכינה לי, זה הלב שלי כשאני הולכת בשמש בשדרות ח"ן, זה הלב שלי על הספסל בגינת ביל"ו. זה הלב שלי כשאני לומדת טאי צ'י. זה הלב שלי כשאני בהפסקה ושותה תה. זה הלב שלי כשאני מקשיבה. זה הלב שלי כשאני מדברת. זה הלב שלי כשאני מדברת יותר מדי. זה הלב שלי כשאני הולכת עם רחלי, לאט לאט, כמו בהליכת מדיטציה. זה הלב שלי כשאני פוגשת את פוצקי והיא קופצת עלי בשמחה, זה הלב שלי על הספה שטופת השמש בזמן מנוחה. זה הלב שלי כשאני מבשלת פסטה לרחלי ולי. זה הלב שלי כשאני מדברת על הקפאת ביציות. זה הלב שלי כשאני מדברת על ילדים. זה הלב שלי כשאני טועמת משהו מתוק. זה הלב שלי כשאני חושבת על דברים עצובים. זה הלב שלי כשאני חולמת על הודו. זה הלב שלי כשאני חולמת על מתים. זה הלב שלי כשאני שרה.
