קטגוריה: פינת ילדים

לפני כמה שנים חיברתי כתבה  על "דני גיבור" – על איך מרים ילן-שטקליס כתבה את השיר, על ההשראה שליוותה את כתיבתו, ועל איך הבינה אז, בעקבות שיר זה שנועדה לכתוב לילדים.
עניין אותי הרגע הזה, רגע הגילוי וההכרעה, ואולי אפילו רגע ההכנעה. הרגע שבו מצאה את קולה מי שלימים תהיה כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים.

הכתבה נגעה ללב רבות ורבים, ושמחתי בזה ושמחתי בה, אבל גם ידעתי שמשהו חשוב חסר בה, והרגשתי אשמה כלפי דני וכלפי הקוראות והקוראים. ידעתי שהתייחסתי רק לברכה שהיה השיר עבור ילן-שטקליס, ולא לקללה שטמונה בו – לתפישה של החברה כלפי בנים וגברים, שמובאת בדברי האם לדני, שאם אתה בוכה אתה חלשלוש, אתה פתי קטון, ושאם אתה כובש את דמעותיך ואת רגשותיך – אתה "גיבור" ו"נבון".

ההתקפה הזאת על  ילד "תינוק בכיין" ולא "גיבור" ולא "גבר" מכוונת ספציפית כלפי בנים, נערים וגברים, אבל היא מופנמת גם אצלי, ואני מניחה שאצל עוד נשים. גם אני הפנמתי את הציווי להסתתר ולהסתיר רגשות, למדתי שלהיות כואבת ונזקקת זה בזוי, וגם אני גדלתי בבית שבו לבכות על כאב נפשי לא היה באמת אופציה. אולי לכן אני כל כך אוהבת וכל כך טובה בלבכות מספרים ומסרטים. 

לפני איזה זמן אפילו הלכתי במיוחד לתרפיית בכי בסינמטק הירושלמי, לצפות במלודורמות אבל במקום מלודרמה הגעתי בטעות להופעה של פליט, ניצול מלחמת אזרחים, שבחר לתת לטראומה שלו משמעות דרך מוזיקה. משמחת. ואני התרעמתי: מה אתה עושה?! באתי לבכות. לבד. בחושך. להפוך את הכאב לדמעות לא למוזיקה קצבית. אבל אחרי זה הגיעו הסרטים העצובים, והבכי. ואחרי כמה כאלה פיתחתי דלקת עיניים. השיחה עם הרופא הלכה ככה: "אז ההמלצה הרפואית שלך זה לא לבכות?"
-"אני לא אומר לך לא לבכות, אני אומר שזה לא יעזור".

בחזרה לדני. אני רוצה להציע משהו והוא שמול קולה מדכא הרגשות של אמא של דני, שהוא גם קולה של חברה ושל תפישה ושל תרבות שמתקיפה בנים וגברים, קיים הקול של דני, הילד שנשבר לו הלב, שבוכה את זה, ושלא יכול לעבור על זה לסדר היום. שהכאב שלו חשוב ומשמעותי, ושאנחנו העדים והעדות שלו.

אז אני כותבת כדי לתקן ולהזמין לדבר על מה שלא התייחסתי אליו אז בכתבה על איך מצאה ילן-שטקליס את קולה, והוא על איך מצא דני את קולו, את קולו ואת קול בכיו.  

כי כשאני מלהקת את דני רק בתור הגיבור הטראגי שנאסר עליו לבכות את כאב הלב שלו, ושנדרש ממנו למחוק את הרגשות שלו ולצמצם את עצמו, אני שוכחת ואפילו מוחקת את דני הגיבור שהתקומם בזמן אמת נגד העוול שנעשה לו, ובכה אותו.  

אני טוענת ש"דני גיבור" לא כי התגבר על בכיו והפסיק להיות "תינוק בכיין" אלא כי תבע מקום לבכי שלו ולכאב שלו. 

ושמרים ילן-שטקליס לא רק נתנה לדני לבכות ונתנה מקום לדמעות שלו, היא גם נתנה לנו את האפשרות לדבר על זה.

היא נתנה לנו דני שלא הסכים לזה, ולא יכול היה את זה, ושהדמעות שלו בכו מעצמן, בגלל דבר שהוא חש שהוא חשוב, בגלל סיפור שהוא חש שהוא חשוב, והוא לא יכול היה אלא לתת לדמעות מקום, והוא לא יכול היה אלא לספר את הסיפור שהוא: יש כאב שכל כך אמיתי שפשוט יש לו מקום בעולם, בלי קשר למה שאמרו לי או לך שצריך להרגיש.

בחזרה לכתבה הישנה שלי על "דני גיבור". לב הכתבה היה שיחה בין מרים ילן-שטקליס לילדה שקראה את "דני גיבור" ופנתה אליה ואמרה לה: "את כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות". ושטקליס כתבה על זה: "ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".

 חשבתי על המשפט הזה הרבה מאז, והוא מכאיב והוא דוקר והוא אולי המשפט הכי עצוב בעולם – המשפט הזה שבו המשוררת מסכימה למה שאמרה לה הילדה, מסכימה להגיד על עצמה ולעצמה ש"בדני גיבור"
היא כתבה על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. 

כי הרי היא אולי כתבה על אהבה נכזבת כל מה שאפשר לומר במעט שורות או אולי כתבה על שברון לב כל מה שאפשר לומר במעט שורות, אבל היא לא באמת כתבה ב"דני גיבור" כל מה שיש לומר על אהבה במעט שורות. אפשר להסכים על זה, נכון? 

ילן-שטקליס ניסתה להגיד משהו על אהבה והדבר הוא שברון לב. על זה שנתתי הכול. את כל היקר לי, את הדבר הכי יפה שיכולתי לתת. ואין לזה מענה. ועכשיו, לא רק שאני בוכה, אני גם מספר על זה, ואתם – אתם תבכו איתי. כי לכאב שלי, יש מקום בעולם הזה. אי אפשר להתכחש לו ולהגיד שהוא לא אמיתי. כי הדמעות שלי יודעות את האמת יותר ממה שאמרו לי על מה שאני צריך להרגיש.

זה שהשיר על דני ולא על מרים זו אולי הרחקה אוטוביוגרפית, כי הרי יש פה יסוד אוטוביוגרפי. קרוב לוודאי שלילן-שטקליס היה קל יותר לכתוב על ילד שילדה שברה את ליבו מאשר על אישה שגבר שבר את ליבה. על עצמה. שטקליס ננטשה על ידי בעלה משה, בשביל אישה אחרת. המאיירת בינה גבירץ (ולימים שטקליס) שאותה הזמינה לאייר את ספר שיריה "אצו רצו גמדים" ושהייתה אצלה בת בית. אחרי זה מרים נשארה לבדה. או כמו שהיא קוראת לזה "לבדיתי".

"לבדיתי, לבדיתי, ובכיתי" – על הטרנספורמציה של הדמעות למילים 

"אני התחלתי לכתוב שירים מפני שהייתי במצוקה נפשית איומה, ומזה נולדים שירים", ילן-שטקליס סיפרה על התקופה אחרי מות אמה.

אולי גם כאן זה מתחיל מהבכי של מרים, שמתגלגל למילים על דני, שמתגלגל לבכי שלו, שמתגלגל למילים שלו, ואז מתגלגל לדמעות שלנו. אנחנו העדות והעדים. הבכי מתגלגל אלינו. 

בזמן האחרון כשאני מחפשת רוך עבורי, אני צופה ב"עין קווירית" בנטפליקס, שהיא בעיני הסדרה הכי חשובה על גבריות בעת הזו. אני מוצאת בה מודלים של גבריות רגישה ומלאת חמלה ורוך, שמבקשת לראות ולהכיר גם את הצדדים הכואבים של עצמם וגם של גברים אחרים ונשים אחרות שהם פוגשים. אני מוצאת גברים וגבריות שמקבלת אותםן ומציעה גם אפשרות של ריפוי לחלק מהדברים. כמו דני, שהוא דמות מתפתחת אצל מרים ילן-שטקליס, ובמסע אל האי אולי מלווה את הבובה שרותי פצעה, את אלישבע שהיא קרחת, בעלת אף שבור ורגל אחת, יחד עם מוץ ורוץ אל הרופא בארץ הבובות, שירפא אותה. והוא עושה את זה בהקשבה ובאהבה.

והנה אני שוב עושה את זה. אני קוראת, ושוב המילים מתגלגלות לדמעות. אני כותבת, ושוב הדמעות מתגלגלות למילים. והלוואי והיה לי את כוח העל הזה, והייתי יודעת את סוד הזמן הנכון להפיכת הדמעות למילים ואת המילים לדמעות. ואת הסוד, מתי להישאר פשוט עם הדמעות. 

 

 

 

 

 

תודה לחברתי המשוררת גלית מסה שהטקסט נכתב בעקבות שיחה איתה, ותודה לאוֹרי על השיחה, ועל האור שעדיין מאיר.

איידה בת ה-10 מתמודדת עם נכות פיזית – רגל פגועה, שבגללה לכאורה אמה מתייחסת אליה כאל מפלצת וכאל זוועה שצריך להסתיר מהעולם. אין לה חברים, היא לא הולכת לבית הספר, הנכות שלה לא מטופלת, היא עובדת קשה בבית ומנת חלקה השפלות ועינויים. מבית הזוועות הזה היא משקיפה אל העולם שמחוץ לחלונה. הספר, שכתוב בגוף ראשון, הוא המונולוג של איידה או אם תרצו עדותה על הזנחה והתעללות וגם על הניסיון להיחלץ משם בכוחות על. המלחמה שהצילה את חיי היא מלחמה על לצאת לעולם. מלחמה על חיים בעלי ערך.

איידה היא הילדה שבורחת מהבית כדי למצוא הגנה מההפצצות הגרמנים כי אמא שלה לא חושבת שהיא ראויה להגנה וגם, כי היא גדלה להיות דמות טיפולית-הורית זו שמגדלת בעצם את אחיה הצעיר ג'יימי, בן 6, והיא לא מוכנה להפקיר אותו ושיסע לבד אל הלא-נודע.
איידה וג'יימי מצטרפים לילדים המפונים מלונדון בימי מלחמת העולם השנייה אל מקום מבטחים בכפר באזור קנט. מפקידים אותם שם בידיה של סוזן, רווקה לסבית שבת הזוג שלה בקי מתה זמן מה קודם לכן ומאז היא בדיכאון וחיה בבדידות. סוזן מקבלת עליה בלית ברירה את הטיפול בג'יימי ואיידה – ואז קורה נס, והנס הוא שהיא רואה אותם, היא ממש ממש רואה אותם. ולא היה להם כזה דבר בחיים. לא היה להם אפילו שמץ מזה.     

מה פירוש רואה אותם? סוזן, אולי דווקא מפני שאין לה ילדים משלה, מתייחסת אליהם בכבוד, בהבנה ובהגינות ששמורים בדרך כלל למבוגרים. היא מתמסרת לטיפול בהם, ללספק להם מזון, מלבוש, מחסה, טיפול אבל למעלה מזה – עין טובה ואכפתיות אמיתית, ויכולת להכיל את הזוועה שממנה הגיעו, בייחוד את הזוועה שאיידה עברה. איידה שאליה סוזן נקשרת במיוחד. 

איידה וג'יימי לא מספרים מה עבר עליהם בבית אבל הטראומה והסימפטומים שלה מגלים את הסיפור. ההזנחה, הנכות שאפשר היה לטפל בה, העובדה שאיידה מעולם לא למדה קרוא וכתוב, לא למדה שום דבר בעצם. ויש את רגעי הפחד שבהם איידה מתגוננת מהמכות שהיא בטוחה שסוזן עומדת להכות אותה.

קורה שם נס, שסוזן היא כזאת – אכפתית, לא שיפוטית, מתנצלת כשהיא טועה, אבל הנס הוא גם אסון – קודם כול כי הם מופקדים בידי סוזן באופן זמני ואי אפשר לסמוך על זה שזה קיים ושזה ימשך אבל גם, ובזה ייחודו של הספר, כי הוא מראה ממש איך כל יחס הגון וטוב, כל מתנה, כל חיוך, כל חיבוק הם זיכרון לעלבון של החיים הקודמים, אלה שהזיכרון שלהם לא יעזוב אף פעם, אלה שאין ביטחון שלא יוחזרו אליהם כל רגע. ולכן כל דבר טוב הוא כואב. 

וכואב גם לצפות בזה. זה כואב נורא לאיידה – כי כל כמה שסוזן אכפתית וטובה אליה ומנסה להיטיב איתה, זה רק דורך על הפצע שלה, מדגיש את מה שנגזל ממנה. וכל טוב הוא גם עוד נטישה של הילדה שכל כך סבלה והיתה כל כך כל בודדה ומוזנחת. כל טוב מבליט את הפער בין מה שחושבים עליה – שהיא ראויה, שהיא טובה – ובין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה, מה שלמדה על עצמה – שהיא מפלצת, שלא מגיע לה. 

כל קירבה של סוזן היא איום וסכנה, כל ניסיון להיות אמא הוא טריגר, כי אמא מהניסיון של איידה זה דבר נורא ואיום שמנסה להשמיד אותה. 

סוזן באופן פלאי יודעת באמת לעשות את מה שדרוש. יודעת איך לתת לאיידה ולג'יימי קרקע ומקום לגדול. הצורך שלהם כל כך גדול, ואיכשהו פשוט בלהיות מבוגר הגון ולא פוגעני היא כבר עושה הרבה. אבל היא עושה יותר מזה כי יש לה חוש להבין מה הם צריכים ויש לה חוש להבין מה איידה צריכה, כשאיידה מתנתקת וצריכה קרקוע, כשאיידה לא מבינה דברים, כשאיידה לא יודעת איך להתנהג, כשקשה לה לקבל טוב שמופנה כלפיה, כשהיא כועסת ולא יודעת מה לעשות עם זה. 

דיסוציאציה מופיעה הרבה בספר גם אם לא קוראים לה בשם. זה מנגנון ניתוק או פיצול מהחלק.ים שעובר.ים או עבר.ו אביוז. הפיצול-ניתוק הזה הוא מנגנון הגנה גאוני-הרסני שממשיך ללוות את הילד.ה הנפגע.ת. לאורך שנים, לפעמים לאורך חיים שלמים. זה מה שקורה לילדים שעברו אביוז והיו חסרי אונים, שבויים בידי המתעלל.ת.
בספר זה מתבטא ברגעים רבים שבהם שאיידה נעלמת לתוך עצמה. וגם בהכחשה שדברים אומנם קרו או בהעמדת פנים שלא קרו, למשל איידה, אפילו שיש לה רגל פגועה וזה ניכר, מסוגלת לפעמים להכחיש שזה המצב.

פוסט טראומה מורכבת היא טראומה של התפתחות וטראומה של יחסים, טראומה של היכולת לבטוח, לתת אמון, לקשור קשרים ולקיים אותם, להאמין שקיים טוב בעולם ושקיימים עזרה וטיפול. אלה דברים שבלתי אפשרי להאמין בהם כשהדמות המטפלת מתעללת ומזניחה.  

טראומה מורכבת היא טראומה שעשויה אינספור רגעים של טראומה, לפעמים ילדות שלמה של טראומה. האישיות רק מתפתחת והיא נבנית למעשה בצלמה של הטראומה. וכשם שתא מתפתח ביחס למה שסביבו, כשם שתא חוזר ומגדיר את עצמו ואת הסביבה בתהליך בלתי פוסק של תגובות לגירויים משמעותיים לו, כך מתפתחת האישיות בתגובה לטראומה החוזרת וסביבה, ולא פחות מזה, בתגובה לאין וסביב האין. 

זאת אהבה? מה זה שם בדיוק? מה זה הדבר העדין הזה שנרקם בין מטפל.ת מיטיב.ה לבין ילד.ה שעבר.ה אביוז? בין הילדה הפצועה איידה ובין סוזן? איידה שהיא גם ילדה הורית וסוזן שהיא גם מבוגרת פצועה, והייתה פעם ילדה פצועה בעצמה? מה זה הדבר הזה שגם אם אין בכוחו לתקן הכול יש בו נחמה?

סוזן מתמסרת לטיפול בשתי הנשמות שהופקדו בידיה ותחת חסותה. היא מטפלת בהם ביראת קודש וזה באמת מציל גם אותה. סוזן היא הגיבורה השנייה של הספר. כשהילדים מגיעים היא עמוק בדיכאון כי היא לא יכולה להתאבל על מות אהובתה. והיא באמת לא יכולה. זו תקופה שבה מכניסים לכלא ומעבירים סירוס כימי להט"בים. היא בתוך אבל שאי אפשר לחלוק בו, באבל שמבודד אותה, והוא הופך לדיכאון שהיא שוקעת בו עוד ועוד, עד שהילדים מגיעים אליה.  

לאט לאט נקשרים השלושה – איידה וג'יימי וסוזן ונעשים משפחה, ויש גם את בני הכפר והקהילה, וקשרים וחברויות. ויש גם פוני בשם באטר ויש גם חתול בשם בובריל. ואולי באופן מודע ואולי באופן לא מודע המחברת מתארת בדיוק את האופן שבו ילדים שעברו טראומה של היקשרות ומתקשים להיקשר לבני אדם אחרים, יכולים להיקשר לבעלי חיים ולהעניק להם ולקבל מהם, ואיזה ריפוי יש בזה.   

ויש דברים שאי אפשר לתקן. סוזן מנסה להציע לילדים חיים של ילדים. אצל ג'יימי הקטן זה מצליח, אבל איידה לא מצליחה ללמוד להיות ילדה, בטח שלא ילדה של שמלות ובובות. היא ילדה בוגרת שמסתדרת הרבה יותר טוב עם מבוגרים. איידה של הכפר היא איידה אחרת אבל היא גם קצת גיבורת-על, היא מסתדרת עם הסוסים הכי פרועים, היא עובדת קשה באורוות, היא מצילה ילדה מתאונה, היא סועדת ניצולי קרבות, היא מאתרת מרגל גרמני (זה לא ספוילר, זה על גב העטיפה). האם כל אלה ביטויים לכוח החיים שלה, לכישרונותיה, לתושייתה, שסוף סוף יש להם מקום? או שלאיידה אין מקום בעולם אם היא לא מטפלת ולא גיבורת-על?

לאיידה ולג'יימי יש פחד עצום מנטישה. פחד שסוזן תעזוב. פחד להיקשר אליה. פחד שהיא תפגע בהם. פחד שסוזן תשלח אותם משם. וסוזן מבינה את זה, היא מבינה שהיה להם מזל שהגיעו אליה, שמרחפת מעליהם חרב, שלהתפנות משם למקום אחר זה מסוכן מכל כך הרבה בחינות. סוזן יודעת ואפילו אומרת את זה במפורש כשהאפשרות עולה על רקע המלחמה – אם הדבר הזה יקרה, הילדה הזאת לא תשרוד את זה, היא רק מתחילה להשתקם, היא רק מתחילה להיבנות, היא לא תעמוד בזה. 

המחברת קימברלי ברובייקר ברדלי ביקשה לספר פה סיפור הפוך. המלחמה הייתה זוועה עבור רוב הילדים. גם עבור אלה שנשלחו מלונדון לבתים אחרים או פנימיות. המחברת ביקשה לכתוב סיפור על ילדים שלשלוח אותם למישהי זרה זו ההצלה שלהם. על ילדים שהמלחמה הצילה אותה מגורל קשה יותר. על מציאות שבה ילדים פגיעים לאביוז מידי מבוגרים בתוך ביתם. המחברת לא מכחישה את המציאות הזאת ולכן המלחמה שהצילה את חיי הוא ספר מציל חיים עבור ילדים שחיים במציאות כזאת ויקראו אותו. וימצאו בו הד ותיקוף למה שהם עוברים. 

מילה על התרגום: אמנון כץ עשה עבודה נהדרת ממש, עד כדי כך שכשהתחלתי לקרוא את ספר ההמשך באנגלית (שעובדים כעת על תרגומו לעברית) חסר לי קולה של איידה בעברית, והפסקתי לקרוא. אולי זה קשור גם לכך שאילו הייתי קוראת את הספר בילדותי, הייתי קוראת אותו בעברית. כמעט כאילו לקרוא את הספר באנגלית היה גם לוותר על קולה של הילדה הקוראת שבי. ולא רציתי לוותר. אולי כי זה היה לנטוש אותה שוב.

[המלחמה שהצילה את חיי | קימברלי ברובייקר ברדלי. מאנגלית: אמנון כץ. עורכת: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020. הספר ראה אור בהמלצת Tamar Peleg Newlibrary]

הטקסט פורסם לראשונה בקבוצה של ציפי גוריון ושלי המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער ויש שם דיון נרחב ומעניין ממש.

"הספרייה שכנה בבניין קטן ועלוב. בעיני פראנסי היה זה מקום יפהפה. היא חשה כלפיו רגש דומה לזה שרחשה לכנסייה. בדחיפה פתחה את הדלת ונכנסה."

הפרק השני בספר "אילן גדל בברוקלין" מוקדש לאהבת הקריאה ולעבודת הקריאה. הפרק נפתח בביקור בספרייה, ממשיך בטקס בחירת הספרים – כל יום ספר, לפי סדר האלף-בית, חוץ מבשבת אז הייתה פונה אל הספרנית ומבקשת שתמליץ לה על ספר – ומגיע לשיאו בזמן הגנוב על מדרגות-הברזל-לשעת-חירום, שם נעשית פראנסי מקוראת, למתבוננת ולכותבת.

הקריאה, אני מבינה, היא האירוע המחולל של הספר.

פראנסי שגדלה בבית מוכה עוני עם אבא אלכוהוליסט, התמסרה לקריאה ולכתיבה והם שמרו עליה שפויה והצילו אותה. כך היא מצאה את הקול שלה ונעשתה סופרת ועיתונאית. גם אני הייתי ילדה כזאת, קוראת, מתבוננת, כותבת. הקריאה והכתיבה הצילו גם אותי.

אולי לא סתם ברגע שנעשיתי אדם חופשי, הדר חופשית, נסעתי לניו יורק והתמקמתי גם כן בברוקלין, גם כן בשכונה של מהגרים אירים קשי יום. לא סתם עברתי לגור מול ספרייה ושאלתי בה כמה ספרים שיכולתי לסחוב, וחציתי את הכביש והנחתי אותם בבית, ואחר כך חזרתי לקחת עוד. אולי לא סתם גרתי מעל פאב אירי ומדי לילה מדרגות-הברזל-לשעת-חירום הובילו שיכורים אירים מזמרים ואבודים כמו אביה של גיבורת הספר, אל מרפסת חדר השינה שלי. זה היה כשגרתי בחדר שמת בו פאולו זמביטו, שהשאיר אחריו ארונות מלאים שתייה חריפה ומאות כוסיות, וכל קירות חדרו-חדרי היו מלאים בגלויות של הצלוב. אולי לא סתם לילה אחד בחום של אוגוסט בניו יורק, כשאי אפשר היה לנשום, יצאתי לישון על מדרגות-הברזל-לשעת-חירום וננזפתי קשות: Maybe you were raised differently in Israel

אני זוכרת הרבה עוני בספר, ושמרוב עוני היה בו קטע שהוקדש למתכונים של עוני כמו קציצות משאריות של לחם ועשבי תיבול. בתור ילדה ניסיתי להכין את הקציצות האלה בעצמי ואחרי זה התמקמתי בקצה המרפסת, על מסילת התריסים של הדירה בקומה הרביעית, נטלתי את קציצות הלחם, ואכלתי אותן כשאני קוראת ב"אילן גדל בברוקלין":

"פראנסי אימצה את הספרים אל לבה ומיהרה הביתה, כשהיא מתגברת על הפיתוי להתיישב מיד באיזו מרפסת-כניסה של בית ולבלוע אותם בו במקום.

סוף סוף הגיעה הביתה, וזה הזמן לו ציפתה כל השבוע: זמן הישיבה על מדרגות-הברזל-לשעת-חירום, מחוץ לדירתה בקומה השלישית. היא פרשה מתחתיה שטיח קטן, ונטלה את הכר ממיטתה כדי לרפד בו את שבכת-הברזל. למרבה המזל היה קרח במקרר, והיא חצבה ממנו גוש קטן, שהוסיפה לכוס מים. האפיפיות הוורודות-לבנות חיכו לה בקערית קטנה, שהייתה אמנם סדוקה, אך נאה הייתה בצבעה הכחול. על אדן החלון הניחה את הכוס, הקערית והספר, ואחר טיפסה ויצאה אל מדרגות-החירום. ברגע שהגיעה לשם, הייתה ישיבתה בתוך עץ. היא הייתה רואה-ובלתי-נראית, כי איש לא יכול היה לראותה מלמעלה, מלמטה או ממול, ואילו היא יכלה להציץ מבין העלים ולראות הכול.

היה זה יום שטוף-שמש. רוח קלה וחמימה נשאה בכנפיה ריח-ים חמים. עלי-העץ שירטטו צללים נעים על גבי הציפית הלבנה של הכר. החצר הייתה ריקה מאדם, וזה היה נחמד. בדרך-כלל הייתה החצר תפוסה על-ידי הילד שאביו שכר את החנות בקומת הקרקע. הילד הזה נהג לשחק כל הימים ב'בית קברות'. הוא היה כורה קברים זעירים וקובר בהם, בלווית טקס פשוט, זחלים חיים שתפס והטמין בקופסות-גפרורים. על גבי התלוליות הזעירות היה מקים מצבות קטנטנות מאבני-חצץ. את כל המשחק הזה היה מלווה בהצגה של התייפחויות ואנחות שוברות-לב. אלא שהיום נעדר הילד הקודר מן החצר, כי ערך ביקור אצל דודתו בבנסונהארסט. עובדת היעדרו נעמה לפראנסי כמעט כאילו קיבלה מתנת יום הולדת.

פראנסי שאפה אל קרבה את האוויר החמים, הסתכלה בצללים המרצדים שהטילו העלים, נגסה בממתקים ולגמה מן המים, וכל זאת תוך קריאת הספר.

לו הייתי מלך, אהובה,

הה, אילו מלך הייתי…

הסיפור על פרנסואה וילון מצא יותר ויותר חן בעיניה עם כל קריאה נוספת בו. לעתים הייתה נתקפת חרדה שמא יאבד הספר בספרייה, ושוב לא תוכל לקרוא בו לעולם. פעם התחילה אפילו להעתיקו לתוך מחברת. כל כך השתוקקה לספר משלה, וסבורה הייתה שבאמצעות ההעתקה תשיג את מבוקשה. אבל הדפים הכתובים בעיפרון חסרו את המראה והריח של ספר, ולכן ויתרה על הרעיון והתנחמה בנדר שנדרה, כי כאשר תגדל, תעבוד קשה, תחסוך ותקנה כל ספר שתחפוץ בו.

פראנסי קראה בספרה, שלמה עם העולם ומאושרת כמו שיכולה להיות מאושרת רק ילדה קטנה שבחיקה ספר טוב וקערית עם ממתקים, ואין איש בבית שיפריע את מנוחתה.

ובתוך כך נטו צללי העלים ושעות אחר-הצהריים חלפו. בסביבות השעה ארבע כאילו קמו הדירות בבתים ממול לתחייה. מבינות לעלים הציצה לתוך החלונות נטולי-הווילאות, וראתה קנקנים נשלחים החוצה ומחוזרים כשהם מלאים עד גדותיהם בירה צוננת ומקציפה. ילדים התחילו לרוץ הלוך ושוב בשליחויות לאטליז, למאפייה או לחנות-המכולת. נשים חזרו הביתה ובידיהן חבילות שהחזירו מבית-העבוט; חליפת-השבת של הבעל חזרה הביתה. ביום ב' היא תשוב אל המלווה בריבית כמשכון – עד לשבת הבאה. בית-העבוט שיגשג הודות לריבית השבועית המשולמת, והחליפה נהנתה מבירוש יסודי ומטיפול נגד עש. ביום ב' הייתה נכנסת וביום השבת – שבה ויוצאת, וחוזר חלילה. עשרה סנט שולמו לדוד טימי כריבית. זה היה המחזור הקבוע.

פראנסי ראתה נערות צעירות עוסקות בהכנות ליציאה עם מחזריהן. מכיוון שלא היו בדירות חדרי-אמבטיה, עמדו הנערות לפני כיורי-המטבח בבגדיהן התחתונים, הזרוע המורמת מעל בית-השחי – יצרה מראה מרהיב ביופיו. נערות כה רבות רחצו כך מעבר לחלונות כה רבים בעת ובעונה אחת, עד כי המחזה כולו דמה לפולחן אילם ומלא-ציפייה.

כאשר נכנסו הסוס והקרון של פראבר לחצר השכנה, פסקה פראנסי מקריאתה, כי ההסתכלות בסוס הייתה מהנה כמעט כמו הקריאה."

"אילן גדל בברוקלין", בטי סמית. מאנגלית, טובה קשת. אור-עם, 1988

והנה העיבוד הקולנועי של איליה קאזאן לספר "אילן גדל בברוקלין"

והנה שרשור נהדר על "אילן גדל בברוקלין" בקבוצה של ציפי גוריון ושלי. לקריאה >>> המסע על האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער