איידה בת ה-10 מתמודדת עם נכות פיזית – רגל פגועה, שבגללה לכאורה אמה מתייחסת אליה כאל מפלצת וכאל זוועה שצריך להסתיר מהעולם. אין לה חברים, היא לא הולכת לבית הספר, הנכות שלה לא מטופלת, היא עובדת קשה בבית ומנת חלקה השפלות ועינויים. מבית הזוועות הזה היא משקיפה אל העולם שמחוץ לחלונה. הספר, שכתוב בגוף ראשון, הוא המונולוג של איידה או אם תרצו עדותה על הזנחה והתעללות וגם על הניסיון להיחלץ משם בכוחות על. המלחמה שהצילה את חיי היא מלחמה על לצאת לעולם. מלחמה על חיים בעלי ערך.
איידה היא הילדה שבורחת מהבית כדי למצוא הגנה מההפצצות הגרמנים כי אמא שלה לא חושבת שהיא ראויה להגנה וגם, כי היא גדלה להיות דמות טיפולית-הורית זו שמגדלת בעצם את אחיה הצעיר ג'יימי, בן 6, והיא לא מוכנה להפקיר אותו ושיסע לבד אל הלא-נודע.
איידה וג'יימי מצטרפים לילדים המפונים מלונדון בימי מלחמת העולם השנייה אל מקום מבטחים בכפר באזור קנט. מפקידים אותם שם בידיה של סוזן, רווקה לסבית שבת הזוג שלה בקי מתה זמן מה קודם לכן ומאז היא בדיכאון וחיה בבדידות. סוזן מקבלת עליה בלית ברירה את הטיפול בג'יימי ואיידה – ואז קורה נס, והנס הוא שהיא רואה אותם, היא ממש ממש רואה אותם. ולא היה להם כזה דבר בחיים. לא היה להם אפילו שמץ מזה.
מה פירוש רואה אותם? סוזן, אולי דווקא מפני שאין לה ילדים משלה, מתייחסת אליהם בכבוד, בהבנה ובהגינות ששמורים בדרך כלל למבוגרים. היא מתמסרת לטיפול בהם, ללספק להם מזון, מלבוש, מחסה, טיפול אבל למעלה מזה – עין טובה ואכפתיות אמיתית, ויכולת להכיל את הזוועה שממנה הגיעו, בייחוד את הזוועה שאיידה עברה. איידה שאליה סוזן נקשרת במיוחד.
איידה וג'יימי לא מספרים מה עבר עליהם בבית אבל הטראומה והסימפטומים שלה מגלים את הסיפור. ההזנחה, הנכות שאפשר היה לטפל בה, העובדה שאיידה מעולם לא למדה קרוא וכתוב, לא למדה שום דבר בעצם. ויש את רגעי הפחד שבהם איידה מתגוננת מהמכות שהיא בטוחה שסוזן עומדת להכות אותה.
קורה שם נס, שסוזן היא כזאת – אכפתית, לא שיפוטית, מתנצלת כשהיא טועה, אבל הנס הוא גם אסון – קודם כול כי הם מופקדים בידי סוזן באופן זמני ואי אפשר לסמוך על זה שזה קיים ושזה ימשך אבל גם, ובזה ייחודו של הספר, כי הוא מראה ממש איך כל יחס הגון וטוב, כל מתנה, כל חיוך, כל חיבוק הם זיכרון לעלבון של החיים הקודמים, אלה שהזיכרון שלהם לא יעזוב אף פעם, אלה שאין ביטחון שלא יוחזרו אליהם כל רגע. ולכן כל דבר טוב הוא כואב.
וכואב גם לצפות בזה. זה כואב נורא לאיידה – כי כל כמה שסוזן אכפתית וטובה אליה ומנסה להיטיב איתה, זה רק דורך על הפצע שלה, מדגיש את מה שנגזל ממנה. וכל טוב הוא גם עוד נטישה של הילדה שכל כך סבלה והיתה כל כך כל בודדה ומוזנחת. כל טוב מבליט את הפער בין מה שחושבים עליה – שהיא ראויה, שהיא טובה – ובין מה שהיא מרגישה כלפי עצמה, מה שלמדה על עצמה – שהיא מפלצת, שלא מגיע לה.
כל קירבה של סוזן היא איום וסכנה, כל ניסיון להיות אמא הוא טריגר, כי אמא מהניסיון של איידה זה דבר נורא ואיום שמנסה להשמיד אותה.
סוזן באופן פלאי יודעת באמת לעשות את מה שדרוש. יודעת איך לתת לאיידה ולג'יימי קרקע ומקום לגדול. הצורך שלהם כל כך גדול, ואיכשהו פשוט בלהיות מבוגר הגון ולא פוגעני היא כבר עושה הרבה. אבל היא עושה יותר מזה כי יש לה חוש להבין מה הם צריכים ויש לה חוש להבין מה איידה צריכה, כשאיידה מתנתקת וצריכה קרקוע, כשאיידה לא מבינה דברים, כשאיידה לא יודעת איך להתנהג, כשקשה לה לקבל טוב שמופנה כלפיה, כשהיא כועסת ולא יודעת מה לעשות עם זה.
דיסוציאציה מופיעה הרבה בספר גם אם לא קוראים לה בשם. זה מנגנון ניתוק או פיצול מהחלק.ים שעובר.ים או עבר.ו אביוז. הפיצול-ניתוק הזה הוא מנגנון הגנה גאוני-הרסני שממשיך ללוות את הילד.ה הנפגע.ת. לאורך שנים, לפעמים לאורך חיים שלמים. זה מה שקורה לילדים שעברו אביוז והיו חסרי אונים, שבויים בידי המתעלל.ת.
בספר זה מתבטא ברגעים רבים שבהם שאיידה נעלמת לתוך עצמה. וגם בהכחשה שדברים אומנם קרו או בהעמדת פנים שלא קרו, למשל איידה, אפילו שיש לה רגל פגועה וזה ניכר, מסוגלת לפעמים להכחיש שזה המצב.
פוסט טראומה מורכבת היא טראומה של התפתחות וטראומה של יחסים, טראומה של היכולת לבטוח, לתת אמון, לקשור קשרים ולקיים אותם, להאמין שקיים טוב בעולם ושקיימים עזרה וטיפול. אלה דברים שבלתי אפשרי להאמין בהם כשהדמות המטפלת מתעללת ומזניחה.
טראומה מורכבת היא טראומה שעשויה אינספור רגעים של טראומה, לפעמים ילדות שלמה של טראומה. האישיות רק מתפתחת והיא נבנית למעשה בצלמה של הטראומה. וכשם שתא מתפתח ביחס למה שסביבו, כשם שתא חוזר ומגדיר את עצמו ואת הסביבה בתהליך בלתי פוסק של תגובות לגירויים משמעותיים לו, כך מתפתחת האישיות בתגובה לטראומה החוזרת וסביבה, ולא פחות מזה, בתגובה לאין וסביב האין.
זאת אהבה? מה זה שם בדיוק? מה זה הדבר העדין הזה שנרקם בין מטפל.ת מיטיב.ה לבין ילד.ה שעבר.ה אביוז? בין הילדה הפצועה איידה ובין סוזן? איידה שהיא גם ילדה הורית וסוזן שהיא גם מבוגרת פצועה, והייתה פעם ילדה פצועה בעצמה? מה זה הדבר הזה שגם אם אין בכוחו לתקן הכול יש בו נחמה?
סוזן מתמסרת לטיפול בשתי הנשמות שהופקדו בידיה ותחת חסותה. היא מטפלת בהם ביראת קודש וזה באמת מציל גם אותה. סוזן היא הגיבורה השנייה של הספר. כשהילדים מגיעים היא עמוק בדיכאון כי היא לא יכולה להתאבל על מות אהובתה. והיא באמת לא יכולה. זו תקופה שבה מכניסים לכלא ומעבירים סירוס כימי להט"בים. היא בתוך אבל שאי אפשר לחלוק בו, באבל שמבודד אותה, והוא הופך לדיכאון שהיא שוקעת בו עוד ועוד, עד שהילדים מגיעים אליה.
לאט לאט נקשרים השלושה – איידה וג'יימי וסוזן ונעשים משפחה, ויש גם את בני הכפר והקהילה, וקשרים וחברויות. ויש גם פוני בשם באטר ויש גם חתול בשם בובריל. ואולי באופן מודע ואולי באופן לא מודע המחברת מתארת בדיוק את האופן שבו ילדים שעברו טראומה של היקשרות ומתקשים להיקשר לבני אדם אחרים, יכולים להיקשר לבעלי חיים ולהעניק להם ולקבל מהם, ואיזה ריפוי יש בזה.
ויש דברים שאי אפשר לתקן. סוזן מנסה להציע לילדים חיים של ילדים. אצל ג'יימי הקטן זה מצליח, אבל איידה לא מצליחה ללמוד להיות ילדה, בטח שלא ילדה של שמלות ובובות. היא ילדה בוגרת שמסתדרת הרבה יותר טוב עם מבוגרים. איידה של הכפר היא איידה אחרת אבל היא גם קצת גיבורת-על, היא מסתדרת עם הסוסים הכי פרועים, היא עובדת קשה באורוות, היא מצילה ילדה מתאונה, היא סועדת ניצולי קרבות, היא מאתרת מרגל גרמני (זה לא ספוילר, זה על גב העטיפה). האם כל אלה ביטויים לכוח החיים שלה, לכישרונותיה, לתושייתה, שסוף סוף יש להם מקום? או שלאיידה אין מקום בעולם אם היא לא מטפלת ולא גיבורת-על?
לאיידה ולג'יימי יש פחד עצום מנטישה. פחד שסוזן תעזוב. פחד להיקשר אליה. פחד שהיא תפגע בהם. פחד שסוזן תשלח אותם משם. וסוזן מבינה את זה, היא מבינה שהיה להם מזל שהגיעו אליה, שמרחפת מעליהם חרב, שלהתפנות משם למקום אחר זה מסוכן מכל כך הרבה בחינות. סוזן יודעת ואפילו אומרת את זה במפורש כשהאפשרות עולה על רקע המלחמה – אם הדבר הזה יקרה, הילדה הזאת לא תשרוד את זה, היא רק מתחילה להשתקם, היא רק מתחילה להיבנות, היא לא תעמוד בזה.
המחברת קימברלי ברובייקר ברדלי ביקשה לספר פה סיפור הפוך. המלחמה הייתה זוועה עבור רוב הילדים. גם עבור אלה שנשלחו מלונדון לבתים אחרים או פנימיות. המחברת ביקשה לכתוב סיפור על ילדים שלשלוח אותם למישהי זרה זו ההצלה שלהם. על ילדים שהמלחמה הצילה אותה מגורל קשה יותר. על מציאות שבה ילדים פגיעים לאביוז מידי מבוגרים בתוך ביתם. המחברת לא מכחישה את המציאות הזאת ולכן המלחמה שהצילה את חיי הוא ספר מציל חיים עבור ילדים שחיים במציאות כזאת ויקראו אותו. וימצאו בו הד ותיקוף למה שהם עוברים.
מילה על התרגום: אמנון כץ עשה עבודה נהדרת ממש, עד כדי כך שכשהתחלתי לקרוא את ספר ההמשך באנגלית (שעובדים כעת על תרגומו לעברית) חסר לי קולה של איידה בעברית, והפסקתי לקרוא. אולי זה קשור גם לכך שאילו הייתי קוראת את הספר בילדותי, הייתי קוראת אותו בעברית. כמעט כאילו לקרוא את הספר באנגלית היה גם לוותר על קולה של הילדה הקוראת שבי. ולא רציתי לוותר. אולי כי זה היה לנטוש אותה שוב.
[המלחמה שהצילה את חיי | קימברלי ברובייקר ברדלי. מאנגלית: אמנון כץ. עורכת: נעמי בן-גור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020. הספר ראה אור בהמלצת Tamar Peleg Newlibrary]
הטקסט פורסם לראשונה בקבוצה של ציפי גוריון ושלי המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער ויש שם דיון נרחב ומעניין ממש.
