נורית זרחי חיברה כבר מעל 170 ספרים שבהם היא מעופפת בין חלום למציאות וחזרה, ומאירה לקוראיה את הדרך הביתה
"זה עניין עמוק וסבוך. הכתיבה של זרחי דומה לכלום." אמרה לי משוררת שלא רצתה להתראיין לכתבה. וכך, היא שלחה אותי עם צידה זרחאית (בסגנון זרחי) לדרך: כנות, אמת, גם אם היא כואבת, בלי שום חנפנות או ניסיון ללמד ולחנך, ועם הידיעה שיש בעולם דברים מסתוריים, דברים חסרים.
נורית זרחי, משוררת וסופרת, כלת פרס ישראל לספרות ושירה לשנת תשפ"א (2021), מפרסמת משנת 1966. היא כתבה, נכון להיום, מעל 170 ספרים: ספרי שירה, סיפורים, רומן, מסות, מאמרים, ספרי ילדים וספרי נוער. היא אם לשתי בנות רוני, ציירת, ואראלה, סופרת והיסטוריונית וסבתא לשישה נכדים בהם המוזיקאית והסופרת קמה ורדי והקולנוען והסופר יונתן ורדי.
נוסף על פרס ישראל זרחי זכתה, בין השאר, בעיטור אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים ונוער (3 פעמים!), בפרס ראש הממשלה, בפרס ביאליק לספרות ילדים, בפרס שרת החינוך על מפעל חיים על ספרות ילדים ונוער ועוד.
זרחי נולדה בירושלים, ב-1941, בת למורה אסתר חננית ולאביה ישראל זרחי, סופר מתרגם ועורך, שהיה המזכיר האקדמי של האוניברסיטה העברית בירושלים. המשפחה הייתה מעורה בחיי הרוח של ירושלים וחלקה את הדירה עם משפחת קלוזנר (משפחתו של הסופר עמוס עוז).
האב, זרחי, נפטר מסרטן בירושלים ביולי 1947. הוא היה רק בן 38 והספיק לפרסם בחייו הקצרים מעל עשרה ספרים פרי עטו וגם לתרגם את ג'וזף קונרד והיינריך פון קלייסט לעברית. כשמת הייתה נורית בת חמש.
"אני רק רוצה לדעת למה, זה פשוט עניין של צדק. זה היה אבא שלי. למה דווקא הוא?"
יוני מ"יוני והסוס" ( 1975, Yoni and the Horse) של נורית זרחי שואל את השאלה הזאת. יוני שאבא שלו מת בתחילת הקיץ. קודם לכן הכול היה בסדר גמור. אבל בעצם זו נורית זרחי ששואלת את השאלה שוב ושוב, ביצירות שלה לילדים וגם למבוגרים, למה. למה דווקא אבא שלה.
כי היו יכולים להיות לה חיים אחרים לגמרי.
זרחי היה אמור לקבל תפקיד דיפלומטי ולנסוע עם המשפחה לדרום אפריקה. עם מותו, עברה האם עם נורית בת החמש וחצי והתינוקת בת השנה לקיבוץ גבע שם עבדה כמורה. אמה של זרחי הייתה נחושה להוכיח את עצמה ולעשות את עצמה חיונית עבור הקיבוץ כדי שיוכלו להישאר שם. בהמשך נישאה האם מחדש ונולד לנורית אח קטן. נורית, הבכורה, ילדה הורית, עירונית ויתומה מאב, עבדה קשה בלא להיות יוצאת דופן, לקח שלמדה מדליה רביקוביץ (המשוררת כלת פרס ישראל לשירה 2005-1936) שהגיעה כמוה עירונית וזרה ויתומה מאב לאותו קיבוץ גבע, וסבלה קשות מחברת הילדים בקיבוץ.
כבת לאב סופר ולאם מורה שכתבה את ההצגות בבית הספר של הקיבוץ, נורית ירשה מהם את הכשרון והנטייה לכתיבה. המורים הקריאו משיריה בחגים ובטקסים, שיריה נדפסו בעיתוני הילדים של הקיבוץ ובגיל 9 סיפור שכתבה זכה בפרס ונדפס בעיתון הילדים הכי פופולרי אז – "דבר לילדים".
על חווית אי-השייכות שלה כילדה בקיבוץ, כתבה זרחי בבגרותה בין השאר את ספריה "ילדת חוץ" (, Outsider ,1978) ואת "אביגיל מהר המלכים" (ABIGAIL OF THE KINGS MOUNTAIN, 1989) שבו ילדה יתומה ניצולת שואה מגיעה לבדה לכפר גבעון, שכמו קיבוץ גבע נמצא מול הגלבוע, ושבו איש אינו מבין אותה. אביגיל בורחת מהקיבוץ אל הטבע המקיף אותו ואל הגלבוע וחוזרת בזמן אל הימים שלפני הקרב הגדול בגלבוע, פוגשת את בעלת האוב ונוכחת בפגישה הגורלית שלה עם המלך שאול.
זרחי מספרת שחשבה בתור ילדה שאם תשכח את הקרב על הגלבוע אולי תצליח לשנות את התנ"ך ולמנוע את המוות של שאול ויהונתן. ומספרת עוד, שרק ב-1948, בזמן המלחמה כשגם ילדים נחשפו להרוגים ולקברים, הבינה את המשמעות של מות אביה.
אביגיל מהר המלכים מדברת על ליבו של המלך ומנסה למנוע את הטרגדיה אך נכשלת בניסיון לתקן את תוצאות הקרב בגלבוע ואת עברה אבל, היא חוזרת אל הכפר גבעון עם זרע של תקווה שיהיה לה שם מקום.
הכתיבה של זרחי נובעת ממקורות ביוגרפיים ומפצעי ילדות אבל בגלל שהיא יושבת על אין ועל אין זכרונות (למשל מאביה שמת כשהייתה כה צעירה) זרחי ממלאת את המקומות האלה בדמיון, בפנטזיה, בחלום.
זרחי נדדה בילדותה ונעוריה בין ירושלים שבו גרה משפחת אביה, בין פתח תקווה שבה גרה משפחתה מצד האם ובין קיבוץ גבע. היא השלימה את לימודיה התיכוניים בעין חרוד והמשיכה לשירות צבאי שבמהלכו כתבה סיפורים ושירי ילדים, למדה בסמינר למורות ועבדה כמורה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ב-1961 פירסמה משירתה בכתב עת וגילתה את אמילי דיקינסון שהשפיעה עליה כמשוררת. עוד כותבות שהשפיעו עליה היו הסופרת אייזק דינסן (קארן בליקסן) והסופרת, המבקרת והמסאית וירג'יניה וולף.
ב-1963 החלה ללמוד פילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב. בתקופת לימודיה באוניברסיטה עבדה בספריית פתח תקווה וגילתה את ספריה של סלמה לגרלף, שלצד הריאליזם שלובים בהם גם אלמנטים פנטסטיים מהמיתולוגיה ומסיפורי העם והאגדות, כפי שזרחי תשלב לימים ביצירותיה.
בתקופה ההיא פגשה זרחי את יורם טהר-לב (2022-1938) מקיבוץ יגור. הם נישאו בגיל צעיר ועברו לגור בקיבוצו. בכיסי מכנסיו של יורם בדרך לכביסה הקיבוצית מצאה זרחי שירים שכתב לעצמו ושכנעה אותו לשלוח לפרסום. כך החל טהר-לב בקריירה בת שישים שנים בתור פזמונאי, משורר, סופר ומתרגם שכתב למעלה מ-1000 שירים שהם חלק מהדנא ומהרוח של ישראל.
נולדו להן שתי בנות רוני ואראלה. זרחי וטהר-לב היו נשואים שתים עשרה שנים.
זרחי, היא קודם כול משוררת, שהכתיבה שלה מרהיבה ופיוטית. ספרה הראשון מ-1966 שפרסמה בהיותה אם צעירה היה ספר שירה למבוגרים (ירוק ירוק, Green, Green) הספר השני "אני אוהב לשרוק ברחוב" (I Like Whistling in the Street 1967) הוא ספר שירה לילדים שהתפרסם בימי מלחמת ששת הימים.
כשזרחי וטהר-לב גרו ביגור כזוג צעיר, חדר אחד בדירה ששכרו היה סגור בפניהם ושמור לרהיטים של בעלי הבית. מהחוויה הזו של אין מקום ואין חדר משלה נולד שיר הילדים האהוב שלה "אישה אחת גרה בתוך אבטיח" שנודע בביצוע חוה אלברשטיין. (כאו בסרטון אנימציה)
בכתיבתה לילדים נחשבת זרחי לפורצת דרך. למרות שמוצאה מארץ ישראל העובדת שעל בניה ובנותיה היה להיות יפים וחזקים ונכונים ו"אנחנו", שינקו את הציונות מהוריהם, שחזו בהקמת המדינה, שהשתתפו במלחמות על הגנת המדינה ושמזדהים איתה באופן מוחלט, זרחי כבר מיצירותיה המוקדמות נתנה באופן אותנטי מקום לעצבות, לבדידות, לספקנות, לביקורת של ילדים על הורים או על עולם המבוגרים, מקום לעולם הפנימי של ילדים, לרגשות ולפחדים שלהם. (כשקורה לי דבר רע, למשל, מכה או דקירה, אז אמא אומרת: "ומה, וחיילים לא נפצעים במלחמה?…ואני יודעת שזה נכון, מה שאמא אומרת, מה שאבא אומר, אבל איך זה יכול לעזור כשמתחת למיטה יש לי נמר."… ("הנמר שמתחת למיטה"", 1976 The Tiger Under the Bed)
ספרות הילדים העברית לפנייה הייתה מסורה להנחלת מסרים לאומיים או חינוכיים, אך זרחי נתנה מקום ליצירות שבהן ילד אחד או ילדה אחת נמצאים במרכז ולחווית הזרות שלהם ולחווית הבדידות ולכאב שלהם היה מקום.
זרחי מספרת שהתחילה לכתוב למבוגרים אבל בגלל שהיו לה ילדות קטנות היא מצאה דרך לעולם הילדות ולכתוב לילדים יותר מאשר מצאה דרך לכתוב למבוגרים. אך הכתיבה שלה לילדים ממשיכה לפנות לילדים ולמבוגרים בו זמנית שמוצאים בה דברים שונים ורבדים אחרים. בספרים שלה גם בספרי הילדים והנוער, וגם בספרי השירה, הפרוזה והמסות כמו "מחשבות מיותרות של גברת" (, The Unnecessary Thoughts of a Lady1982) זרחי כתבה על הקיום הנשי שלה, על הפיצול והמאבק בין היותה כותבת, בין הביטוי העצמי שלה והעיסוק העצמי שלה, לבין היותה אם לבנות שהיא אחראית להן לא רק כמפרנסת אלא גם כמי שתפקידה לראות אותן ולאפשר להן את הביטוי העצמי שלהן. בכתבים המאוחרים שלה למבוגרים, היא ממשיכה לכתוב על הבדידות, שמלווה אותה מילדותה, אך מנקודת המבט של אישה מבוגרת, בשנות השמונים שלה.
בספר הילדים שלה "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי — מי כבר בעולם כולו יצליח בזה ? " (If My Mother Canʹt Love Me, Who Else Will? 1995) החתולה הקטנה פטוניה, איבדה את חתולאמא שלה בחצר בחושך ומאבדת חלקים מעצמה למשל את הקול שלה וצריכה להיות "ברורה יותר" כדי שאמא שלה תראה אותה או קטנה יותר כדי שלאמא שלה יהיה קל יותר לאהוב אותה או גדולה יותר כדי שתהיה בגודל המתאים לאהבה של אמה. פטוניה הולכת ומחפשת את אמא שלה ללא הרף ומחפשת דרך להתאים את עצמה לאמה ולא אמא שלה היא זו שמחפשת אותה. וכל פעם כשהיא חוזרת הביתה היא מוצאת חתולאמא שרואה את הצרכים הפיזיים שלה, אבל לא רואה את הצרכים הרגשיים שלה. ככה זרחי מתארת במקומות אחרים ובמילים אחרות את יחסיה עם אמה, שלא ראתה אותה ושהייתה "בקושי אמא" מרוב שהייתה טרודה בבעיות פרנסה ובצרכי הקיבוץ.
בבלוג ישן שלה, כתבה את האני מאמינה שלה על ספרות ילדים: "מבלי להפוך דידאקטי על סופר הילדים בן תקופתנו למצוא דרך להציג את העולם כמורכב וכמעורר שאלות שלא תמיד ניתן לפותרן, ובו בזמן לעורר תקווה שיש ביכולתו של המין האנושי, ובעיקר של האדם הצעיר להפוך את העולם צודק יותר, טוב יותר."
אלא שזרחי גם כנה לגבי האופן שבו הניסיון להפוך את העולם לטוב יותר יכול להשתבש כמו בספרה האייקוני "הילדה רובין הוד – סיפור התבגרותה של ילדה" ( Miss Robin Hood 1982) שדורות של ילדות אקטיביסטיות ופמיניסטיות גדלו עליו. רובין הגיבורה שמודאגת ממצב העולם, מתעקשת לתקן את העוולות שהיא רואה, אך מסתבכת מעל הראש ומעמידה את חייה בסכנה.
בספרי הפיקצ'רבוק וראשית הקריאה שלה בהם "אמבטים" (The Mermaid in the Bathtub, 2001) ו"להתראות באנטארטיקה" (See You at the South Pole, 2005) , "עלמה והיום השישי", (Alma or the Sixth Day, 2003) "טינקרטנק" (Tinkertank, 2012). אוספי שירים לילדים (The Queen Came to the King 1992), גם שירי נונסנס כמו שירה "דּוֹדָה מַרְגָּלִית| נָפְלָה אֶל הַשְּׁלוּלִית | אַל תִּצְטַעֲרוּ עָלֶיהָ: | נִסְתַּדֵּר גַּם בִּלְעָדֶיהָ" .זרחי שיתפה פעולה עם בכירות ובכירי המאיירים לילדים בארץ: רות צרפתי, אורה איתן, הילה חבקין, רותו מודן, דוד פולונסקי, בתיה קולטון, עפרה עמית, ליאורה גרוסמן, דני קרמן, אבנר כץ אורה אייל וגם בתה הציירת רוני טהר-לב. המפגש בין הדמיון שלהם והדמיון של זרחי שבו ההגיון של המציאות וההגיון של הפנטזיה מתחלפים – יצר וממשיך ליצור עולמות מכושפים.
כאן אפשר לצפות בשיחה קצרה של נורית זרחי (עם תרגום לאנגלית) על איור עם דוד פולונסקי, רותו מודן ובתיה קולטון
זרחי נותנת לילדים ולילדות את המקום והמרחב שלא היו לה, להיות לא כמו כולם, עצובים, יתומים, בודדים, חסרים. היא לא מתחנפת לילדים. היא מכבדת ילדים. היא בונה להם גשר לעבור בו דרך העולם אפילו אם הוא גשר בלתי נראה, שעשוי מקורי עכביש שמופיעים ברבים מסיפוריה, נטווים ונפרמים רצוא ושוב.
המשפט בראש הכתבה "מה שיש בחלומות מוכרח להיות בעולם" הוא מתוך ספר הסיפורים שלה "עובר דרך הסוד – אגדות (Through the Secret ,1987) ספר שראה אור כספר לילדים אבל הקוראים שלו, אבל כמו כל היצירות של זרחי לילדים – הם גם מבוגרים. והמשפט המשלים שלו שמופיע בסיפור הוא "מה שיש בעולם מוכרח להיות בחלום".
בבית אבי חי חגגו לזרחי ב"לילה טוב תנינה" מסיבת פיג'מות של הורים וילדים ומחווה לשירים ולסיפורים האהובים של נורית זרחי עם מיקי קם ואלון עדר. לכבוד זה נכתבה גם כתבה זו שגרסה שלה התפרסמה באנגלית בבלוג של בית אבי חי.
התמונה: Nurit Zarchi by Roni Taharlev
