פילים צהלו בחצר ארמון סונדארי, חצי תריסר או יותר, על חטיהם המעוטרים בשרשרות זהב ובמחרוזות פנינים בערו לפידים; סוסים באוכפים משובצים אבני חן, מרכבות נושאות דגלים, ודמות כהה פוסעת במהירות מבעד לשערים. המשרתים נחפזו להעיר את תמאר, המלך הצעיר, שכבר התעורר וצפה ממרפסתו. סקרן, כמובן. לגמרי לא מרוצה. כמו כל מי שפילים לא קרואים מטלטלים אותו משנתו. ברחבי הארמון הדליקו את הפנסים כשראג'אסוואמי מיהר פנימה, זקנו סתור שינה, כתונתו קשורה ברישול. בדרך כלל ראג'אסוואמי, מורהו הישיש של תמאר, היה מחייך בשלווה כתינוק אל כל מה שסביבו. ברגע זה, הוא דיבר בהתרגשות רבה: "התלבש מהר, נערי. אומרים לי כי הגיע אדם המכנה את עצמו המלך ג'איה. בהחלט יוצא דופן! מעולם לא ראיתי כמותו, מלך נכבד, ללא ספק. מהראג'ה אמיתי. קצת יותר מדי רוח ופעמונים," הוסיף ראג'אסוומי, "אבל לעשות דברים בהגזמה, זה טבעם של מהראג'ות."
"מורה יקר," אמר תמאר. "יוצא דופן אולי, אך האם מישהו יודע מיהו? ומה הוא רוצה? ומה הוא רוצה דווקא ממני?"
לפני כמה לילות, בתחנת הקריאה בפארק המסילה, אני מגלה אוצר ופוגשת שוב ב"טבעת הברזל" (The Iron Ring) אחד הספרים האחרונים שכתב לויד אלכסנדר (Lloyd Alexander) הסופר האהוב עלי. אלכסנדר שהכיר ואהב מיתולוגיות, אהב גם לכתוב אותן מחדש. את הספר "טבעת הברזל" כתב בהשראת סיפורים מהמיתולוגיה ההודית, ויש בו מלך צעיר, תמאר, שמהמר במשחק קובייה על חייו ועל קיום ממלכתו, מפסיד ויוצא למסע לשלם את חובו – מסע שבו ייעשה לאסיר או לגיבור. זה סיפור יפהפה והוא נשען על סיפור מהמיתולוגיה ההודית, הסיפור על הרישצ'נדרה, המלך שהפסיד את ממלכתו במשחק הקובייה, וחי חיי מנודה (זה לא ספוילר, כמעט.)
את הספר הזה קניתי בארה"ב אבל שמרתי איתי עד הודו. ידעתי שאני רוצה לטייל איתו, וכשקראתי אותו לבסוף, עשיתי זאת באטיות, מתענגת עליו כמו שצ'ארלי התענג על חפיסת השוקולד האחת שהיה מקבל בכל שנה ליום הולדתו ב"צ'ארלי בממלכת השוקולדה", לרואלד דאל.
זה היה בהודו כשסוף סוף קראתי את הספר. גרתי אז באכסנייה של YWCA בדרום הודו, ונלחמתי בעוז במכת יתושות שפעלו ללא הפוגה. הספקתי לתרגם שני פרקים וחצי, ואז קיבלתי טלפון מהארץ – אמא שלי רצתה שאחזור אבל לא אמרה לי באופן מפורש – סבתא שלי חלתה ואושפזה בבית חולים ולא בטוח שתחזיק מעמד. קיפלנו את הטיול. טסנו לבומביי ונסענו לפונה לסדר איזה עניין עם ויזה ומשם במונית לאור זריחה בחזרה לבומביי ולארץ ובחזרה לתל אביב, גם כן לאור זריחה. באותה מהירות שבה מצאתי את עצמי חודשים קודם עושה בתוך 24 שעות את המעבר החד מתל אביב לראש הר בצפון הודו, התקפל הטיול שלי ומצאתי את עצמי בתל אביב בחזרה, ללמד שהגורל שולט גם בחייהם של אלה שלא הימרו על חייהם במשחק קובייה.
אז מי זה לויד אלכסנדר? סופר, הומניסט, אוהב חתולים רב הומור, שכתב ספרי נוער בעיקר. הוא גר עם אשתו ג'נין ועם החתולים שלהם, בפילדלפיה, וכמעט נסעתי לבקר אותם כשגרתי בארה"ב. בסוף זה לא יצא. היה לו גם קשר צרפתי, הוא תרגם מעט מסארטר לאנגלית, ואשתו ג'נין צרפתייה. אני הכרתי אותו מהרפתקאותיו של טרן סגן-החזירן, כלומר מעלילות סדרת פריידין שנכתבו בהשראת המיתולוגיה הוולשית. ספרי פריידין: "ספר השלושה", "היורה השחורה", "טירת ליר", "טרן הנודד" ו"המלך העליון" ראו אור בסדרת מרגנית ובתרגום הנפלא של אורי בלסם, שממש נכנס לראש של לויד אלכסנדר וכתב את הספרים מחדש. והכרתי את אלכסנדר כמובן גם מ"שתי פרשיות חייו הראשונות של לוקס קאשה", ספר יפה אחר של אלכסנדר שגם כן ראה אור בסדרת מרגנית, לפני שנים (בתרגום מקסים של אתי פז.)
כתיבתו של לויד אלכסנדר מרתקת ומותחת ומלאת הומור, ולא פחות מכך, מלאת חסד ורוח שטות וחכמה. למיתולוגיות שהוא קורא וכותב מחדש הוא מוסיף את המגע האישי שלו: הנערה המבריקה שמצילה את הגיבור, שהכוח נמצא תמיד בידיים שלה; חיות מדברות, חתולי ענק ובעיקר, הגיבור שמחפש את עצמו ואת מקומו בתוך העולם, ומוצא את מקומו בין אנשים, תמיד בין אנשים, ולומד שאי אפשר לבד. הוא לומד שכוחו טמון בהיותו אדם, ככל בני האדם, לא יותר ולא פחות, שכוחו נובע מסולידריות ומחמלה, מהיכולת לראות בני אדם ושיראו אותו בחזרה.
אז בחזרה ל"טבעת הברזל": למה בכלל לקחתי את הספר אם יש לי כבר עותק שלו בתל אביב?
כי זו מהדורה אחרת, כי אין לי אותה פה בירושלים, כי זה כמו שאראה עותק של "הרייט המרגלת" (לואיז פיצו) או של" מלחמת הדוכנועים "(ג'ין מריל עם איורים של דודו גבע) ואשאיר אותם בודדים במערכה, במקום לקחת ולתת לאנשים שאני אוהבת, כדי שיקראו גם.
אז ככה זה קרה שלקחתי את הספר, באמת במהדורה אחרת, אבל בזו היו גם תוספות מיוחדות: למשל sticky notes בצבע צהוב, שמישהי או מישהו הדביקו בין הדפים כדי לסמן מילים או מקומות מיוחדים. נראה שהשתמשו בטקסט לא רק לקריאה אלא גם ללמידה. אולי אפילו כתבו עליו "יומן קריאה" – "בוק ריפורט".
וזה מזכיר לי כמובן את הסיפור על אבא שלי, שהיה צריך לקרוא בחופשת הקיץ ספר באנגלית ולכתוב עליו יומן קריאה, ובחר ברובינזון קרוזו, ספר שמאוד אהב. ואף על פי שהיה בקיא בעלילה והגיש את העבודה בזמן, הוא קיבל ציון "נכשל". למה נכשל? כי לכל אורך יומן הקריאה הוא כינה את רעו היחיד של רובינזון קרוזו על האי – "Sheshet" ("ששת") ולא "Friday"- חטא מר והוכחה לכך שקרא את הספר בעברית ולא באנגלית, ובניגוד להוראות הקריאה.
בכל מקרה: בחזרה ל"טבעת הברזל" ולהערות שהודבקו בין הדפים. אני מעתיקה כמה לכאן:
p17: what is linger and grieve?
p39: I liked the poem
p59: What's contemplating?
ויש תשובה למטה Thinking –
p199: frenzy? crazy?
P213: Simile- Like a horse
P280: Metaphor – It was a white umbrella
זו הערה בעמוד האחרון וגם כן הוכחה לכך שהקורא.ת הגיע.ה לסוף הספר.
בתוך הספר מצאתי חותמת שלפיה הספר שייך לספריית בית הספר הבינלאומי NIDO, שבצ'ילה. כלומר, חוץ מהמסע שיש בין דפי הספר, גם ספר זה, בדומה לספר שלי שהגיע מניו יורק לארץ וביקר בהודו, עשה מסע משלו: מארה"ב לצ'ילה ומצ'ילה, מי יודע באיזו דרך, לתחנת הקריאה בירושלים ולערמה שליד המיטה.
ועכשיו, הנה התרגום שעשיתי אז בהודו להתחלה של "טבעת הברזל. מומלץ לקריאה לפני השינה.
טבעת הברזל / לויד אלכסנדר
למקיימי הבטחות ולחולמי אמת
- משחק אקשה ידידותי
פילים צהלו בחצר ארמון סונדארי, חצי תריסר או יותר, על חטיהם המעוטרים בשרשרות זהב ובמחרוזות פנינים בערו לפידים; סוסים באוכפים משובצים אבני חן, מרכבות נושאות דגלים, ודמות כהה פוסעת במהירות מבעד לשערים. המשרתים נחפזו להעיר את תמאר, המלך הצעיר, שכבר התעורר וצפה ממרפסתו. סקרן, כמובן. לגמרי לא מרוצה. כמו כל מי שפילים לא קרואים מטלטלים אותו משנתו. ברחבי הארמון הדליקו את הפנסים כשראג'אסוואמי מיהר פנימה, זקנו סתור שינה, כתונתו קשורה ברישול.
בדרך כלל ראג'אסוואמי, מורהו הישיש של תמאר, היה מחייך בשלווה כתינוק אל כל מה שסביבו. ברגע זה, הוא דיבר בהתרגשות רבה.
"התלבש מהר, נערי. אומרים לי כי הגיע אדם המכנה את עצמו המלך ג'איה. בהחלט יוצא דופן! מעולם לא ראיתי כמותו, מלך נכבד, ללא ספק. מהראג'ה אמיתי. קצת יותר מדי רוח ופעמונים," הוסיף ראג'אסוומי, "אבל לעשות דברים בהגזמה, זה טבעם של מהראג'ות".
"מורה יקר," אמר תמאר. "יוצא דופן אולי, אך האם מישהו יודע מיהו? ומה הוא רוצה? ומה הוא רוצה דווקא ממני?"
"אין לי שמץ של מושג. אפשר לקוות שפניו לשלום. הוא ואנשיו אינם חמושים, ואין צל של נשק. הוא מבקש הכנסת אורחים. לפני המסורת, עליך להיענות."
"וכך אעשה. דאג לתת כיבוד ומגורים, לו וגם לאנשיו," אמר תמאר למשרת, "והשגח שיטפלו יפה בבעלי החיים שלו."
"ודבר אחד נוסף," אמר ראג'אסוומי, "הוא דורש להתקבל לפגישה."
"הייתי מעדיף אם היה מבקש. בכל זאת, אני מוכרח לקבל את פניו. הכבוד מחייב."
"יש עוד דבר אחד," אמר ראג'אסוומי. "הוא מתעקש להיפגש איתך ללא דיחוי."
"מתעקש? דורש? ללא דיחוי? מהארג'ה או לא, עדיין הוא יכול לגלות מעט נימוס. ובכן, לעזאזל איתו. שיחכה. אראה אותו בבוקר. אולי נימוסיו ישתפרו עד אז."
"נו נו נערי, לאט לך. זכותך להיות עוקצני מדי פעם. אין בכך כל רע. הרי אתה מלך. אך לעולם אל תשיב לחוצפה בחוסר נימוס. האם כך לימדתי אותך?"
ראג'אסוומי באמת לימד את תמאר משחר ילדותו. דרשן, ראש צבא סונדרי, אימן את תמאר להיות קשטאריה, לוחם מיומן. אך היה זה ראג'אסוומי שלימד אותו קרוא וכתוב, מידות טובות ודרך ארץ. חשוב מכול, הוא לימד אותו את עקרונות הדהרמה: כללים של כבוד ומוסר, המצווה ללכת בדרך שיועדה לו כבן מלכות ולנהוג במידת הצדק והאצילות. ביושבו לרגלי ראג'אסוומי, תמיד הקשיב תמאר בשקיקה ובאהבה לתורתו הענווה של החכם הישיש. הוא היה מעדיף לוותר על חייו מאשר לאבד את כבודו או לבגוד בדהרמה שלו .
"הסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה," הוסיף ראג'אסוומי. "להתייחס בנימוס לחסרי הנימוס מוסיף לזכותך. חוץ מזה לאצילות יש מחיר משלה:
על המלך להיות אדיב
גם כשלילה מסביב
"לי אולי תאזל הסבלנות, אבל לך לעולם לא יאזלו הפתגמים," אמר תמאר וצחק בחיבה. "המלך הזה בוודאי לא זכה לראג'אסוומי. שיהיה ככה. אראה אותו עכשיו ואפטר מהעניין."
וכך הוא סימן למשרתים להחליף את כתונת השינה שלו לגלימות הרשמיות ולאסוף את שיערו. כאשר אחד מהם הגיש לו את החרב המלכותית, תמאר נד בראשו לשלילה. "כיוון שהמהראג'ה אינו נושא נשק, גם אני לא אשא. בואו, בואו ננהג בנועם באורחים לא נעימים."
כאשר הגיעו לאולם דארבר, ההיכל הענק לקבלות פנים, כל אנשי החצר כבר נאספו לצד כס המלכות המכוסה אפיריון. דרשן, לוחם פיקח ורב שנים, חשדן בזרים שזה מקרוב באו, עמד דרוך על המשמר בהחלט לא קורן מאושר. גם שרי המדינה לא התלהבו להיקרא ממיטותיהם.
תמאר פנה אל המבקר שחיכה לבדו במרכז האולם: גבר גדול וכהה זקן, גבוה מתמאר בכתפיים וראש, גופו, גוף שרירי ומתוח תחת גלימות משי רכות. מעל צווארו השתלשלו אבני חן משרשרות זהב, צמידים זהרו על פרקי ידיו ואמותיו. עיניו הפקוחות למחצה נדמו כמתבוננות בעולם ומוצאות אותו משעשע במידה טעונה שיפור.
"ברוך בואך." תמאר קרב את שתי כפות ידיו זו לזו. "אני מקווה שסבלנותך עמדה לך. איננו מורגלים בביקורים הדורים כל כך, ובהולים כל כך."
"אני מתאר לעצמי. אני מתנצל על ההפרעה," השיב ג'איה, והמשיך כאילו לא שינה הדבר אם התנצלותו התקבלה או לא. "אני בא מדרך ארוכה. אנשי ובעלי החיים שלי לאים. הלילה ירד עלינו, אני צריך מזון ומקלט עבורם".
"אני מבין שהממלכה שלך קטנה," המשיך. "לא בלתי נעימה מהמעט שהספקתי לראות. סונדארי? לא שמעתי עליה."
"כשם שלא שמעתי על שלך."
"מאהפורה. היא שוכנת בצפון בעמק שבין הר קומרו והר סומרו, במקור נביעת נהר הסבְּלה. הואיל ואתה חבוי בממלכתך המקסימה והשלווה, אופתע אם שמעת על שלי."
"אני מקווה שתמצא בממלכתי המקסימה והשלווה, כפי שאתה מכנה אותה, הכנסת אורחים ראויה."
תמאר החווה בידו לשולחן צדדי שנערך בכל המנות שטבחי הארמון יכלו להכין בהתראה קצרה. הוא הזמין את דרשן וראג'אסוואמי להצטרף אליהם, והגיש במו ידיו מנות לאורח שלו, שרק טעם מהאוכל. כשדרשן ניסה לדובב אותו ושאל שאלות על מאהפורה, על טבעם של ביצוריה ולוחמיה, ג'איה משך בכתפיו.
"ההרים שלי הם ביצורים טובים יותר מכל מה שאוכל להקים. איני זקוק לשום צבא וכך נחסך ממני להתעסק עם קצינים דרשנים." בעוד דרשן הזדעף, הביט ג'איה בתמאר.
"ואתה, הוד מלכותך, אמור לי: האם הממלכה שלך היא ממלכה מאושרת?"
"כך אני מאמין. ואני מקווה שתוסיף ותהיה."
ג'איה צחק צחוק יבש. "מעט אומללות אינה דבר רע כל כך."
"רעיון מוזר." אמר תמאר, "הרשה לי לחלוק על דעתך."
"התכוונתי להגיד, "אמר ג'איה, "שיש הרבה מלכים חזקים ממך. מלכים שכמו כלבי פרא בעת ציד הם
מריחים דרכים להרחיב את הממלכות שלהם. ממלכה משגשגת, פורחת וקטנה כשלך, היא נתח מפתה."
"לא הוטרדנו מכלבי הפרא הללו," אמר תמאר, "ואיננו מצפים שיטרידו אותנו."
"ובכל זאת," השיב ג'איה, "תמיד נבון יותר לא למשוך הרבה מדי תשומת לב, כמו במשל על הנץ והדרורה?"
"כמו במשל, בהחלט," הוסיף ראג'אסוואמי. "ברצון רב אדקלם אותו."
ג'איה נאנח והתבונן בתקרה כשראג'אסוואמי התחיל:
נץ משתחץ אמר לדרורה,
הקן שלך צפוף נורא.
בקושי יש מקום לדגור,
לפרוש כנפיים כמו ציפור,
ציפור כמוך צריכה דירה,
ולא לגור במאורה!
אכן, אכן, אמרה לנץ,
וחיש החלה לשפץ:
בנתה מרפסת ומדרגות,
ושתלה ורדים בערוגות.
הנץ הביט, עינו צרה:
בנית ארמון לתפארה.
מפואר ומלכותי,
מתאים בדיוק לנץ כמותי!
וכשאותה משם זרק,
הנץ הזה אמר לה רק:
ברכי על מזלך ציפור,
עלייך לא אפתח מקור,
אשאיר אותך ציפור שלמה,
בזכות נפשי העדינה.
"דקלום קטן ובונה," אמר ראג'אסוואמי. "אם תרצה להאזין לעוד – "
"מלך מאהפורה," תמאר התפרץ: "האם אתה רומז לכך שאני דרורה?"
"הבה נאמר שאני לא רואה אותך בתור נץ," ג'איה השיב. "די בזה. שיחות נימוסין בין מלכים נעשות מעייפות מהר מאוד: ענייני צבא וכספים, כספים וענייני צבא. שיחה כזאת מוגבלת מעצם טבעה וממצה את עצמה במהרה. האם נוכל אתה ואני לשבת ביחידות ובנחת?"
"אם זה רצונך." כשקם תמאר מהשולחן, דרשן משך בשרוולו. "הוד מלכותך, הרשה לי להישאר לצידך," לחש, "המלך הזה מדאיג אותי."
"גם אותי הוא מדאיג," אמר תמאר והוסיף ללכת, "אך לא לאורך זמן. מדוע שישתהה וידחה את מסעו? איזו סכנה צפויה לי תחת קורתי?"
הוא הוביל את המלך ג'איה לחדר סמוך להיכל. לאחר שהתיישב האורח על הספה, תמאר דיבר גלויות
:"מלך מאהפורה, איזה עניין דחוף יש לך איתי, שלא יכול היה לחכות כמה שעות?"
"ברגע זה העניין הדחוף שלי," ג'איה אמר, מתרווח בין הכריות, "הוא לשכב בניחותא, ואולי ליהנות מאיזו הסחת דעת קלה בסופו של יום מפרך."
"תרצה מוזיקה? אזמן נא את המנגנים שיופיעו לפנינו."
"במאהפורה, יש לי את הנגנים שלי. אין מי שישווה למתיקות צליליהם. לדאבוני הורגלתי לטוב ביותר וכבר אינני יכול ליהנות מפחות."
"ודאי, איך אפשר ליהנות מפחות. זמרים, אם כן? רקדנים? אין מי שישווה לשלך כמובן, אבל עדין יוכלו להציע בידור צנוע."
ג'איה הבליע פיהוק.
תמאר, שסבלנותו התקצרה והלכה, המשיך: "ליצנים? להטוטנים? חצרי, כפי שנוכחת ודאי בעצמך, מוגבלת באפשרויות הבידור."
ג'איה סקר את החדר במבטו. עיניו נחו על שולחן קוביות עם כוס עשויה עץ שחור וכהה וקוביות שנהב. "אתה משחק אקשה?"
"רק כדי להעביר שעה בטלה. הרי זה משחק ילדים, המשחק נגזר לא לפי עוצמה או יכולת, אלא רק לפי מזל."
"בדיוק, לכן הוא לטעמי. לצו המלך מצייתים מילה במילה, ואת פקודותיו ממלאים עד לאות האחרונה. זה מרענן וגם משעשע מזמן לזמן, בשביל מלך שדברו הוא חוק, להפקיר עצמו לתעתועי הקובייה ולציית לחוק חזק בהרבה מכל חוק שלו: חוק הגורל. התשחק איתי מעט? משחק ידידותי קטן?"
"אם זה רצונך." תמאר הביא את השולחן וערך אותו ביניהם. ג'איה הנהן, ותמאר הבחין בזיק עניין שניצת סוף סוף בעיניו.
"בתור האורח שלך," אמר ג'איה, "אני קובע מה מוטל על הכף וזורק ראשון את הקוביה. מקובל עליך?"
"ודאי. אלה הכללים."
"ההימור. מה הוא יהיה?" ג'איה השתעשע בזקנו. "דבר פחות ערך, משהו סמלי לשם המשחק."
"ג'איה הסיר את אחת השרשראות מעל צווארו ושמט אותה על השולחן כבדרך אגב. "לך, מלך סונדארי, עכשיו תשווה את ההימור אתה."
"תמאר קפא. השרשרת היתה מורכבת מחוליות כבדות, עשויות זה טהור, שווין מעל ומעבר לדרוש כדי לפרנס את חצרו, להאכיל ולהלביש משך חודשים רבים. אך מה שגרם לו להחסיר נשימה לא היה השרשרת לבדה. בקצה השרשרת, היה יהלום מנצנץ, גדול כפליים מביצת יונה, אוצר בפני עצמו.
"האם זה גורם לך אי-נוחות?" ג'איה הציץ בפני תמאר. "אנו מלכים, לא ילדים המשחקים בעבור ממתקים. אי אפשר לשנות את ההימור משעה שנקבע. אך, לשם השעשוע התמים שלנו, אפשר להטות מעט את החוקים. אני מושך את ההימור ושם תחתיו בשמחה משהו פחות ערך שיהלום יותר את מעמדך."
"לא. ההימור עומד בעינו." תמאר הגביה את סנטרו. "נשחק לפי החוקים, כמו שהם. אין לי תכשיט אחד שווה ערך, אבל אורה להביא את כל האבנים הטובות שלי. תבחר מהן ככל שיידרש כדי להשוות את ההימור."
"השאר אותן באוצר המלכות. נתחשבן בסוף המשחק. הבטחת אותן. די לי במילתך.
ג'איה הטיל את הקוביות לתוך כוס העץ, טלטל אותה לרגע, וזרק. הוא הרים גבה. "מספר שלא קל לעבור אותו. נראה שכף המזל נוטה לטובתי. אבל מי יודע את דרכיו הנסתרות של הגורל? עכשיו, אתה, מלך סונדארי."
תמאר, בתורו, ניער את הכוס והטיל את הקוביות על הלוח.
- טבעת הברזל
"מלך סונדארי," ג'איה התחייך, דיברתי על תעתועיי הקובייה. והנה ההוכחה. הסיכויים היו לטובתי, אך המזל נטה לך חסד. זכית."
"כן," תמאר נשם לרווחה. הוא בהה ביהלום. ג'איה אסף את הקוביות ופעם נוספת שמט אותן אל תוך הכוס.
"הפסד פעוט," הוא אמר, "אך אנסה לזכות בו מחדש."
"אין צורך." תמאר הדף את היהלום והשרשרת לעברו השני של השולחן. ידיו רעדו, כאילו זה עתה נמשך גופו מקצה צוק. "די. אין לי שום חשק לשחק שוב. במשחק ידידותי, ידידים לא שומרים זה את רכושו של זה. קח בחזרה את מה שהימרת עליו. אמצא לך שעשוע אחר, אם ישא חן בעיניך הדבר."
"הדבר לא נושא חן בעיני. אתה מבזה אותי כשאתה דוחה את מה שזכית בו ביושר."
"קרא לזה מתנה. קרא לזה כרצונך. אני לא משחק יותר."
"הדבר לא בידך," השיב ג'איה. "לפי הכללים, אני הוא זה שמכריז על סיום המשחק. לא, אני מחדש את ההימור. הימור כפול."
פניו של תמאר הרצינו. מה שג'איה הציע היה מעמיד בסכנה את רוב אוצר מלכות סונדארי. תמאר הניד בראשו לשלילה. "מלך משרת את עמו ולא רק את עצמו. יש לי אחריות כלפי אנשי. בעבורי זו תהיה מנהיגות פזיזה."
"האם תהיה פזיז בכבודך? הסכמת לחוקי האקשה, הלא כן? ציית להם."
"אם כך הקטן את ההימור, כפי שהצעת בהתחלה."
"בהתחלה כן. ואתה סירבת. אינני מציע עוד." ג'איה נשען על השולחן. "המשחק ממשיך, ונשחק עד תומו. משחק ילדים? גם שאלה של דהרמה. שנינו מחוייבים לדהרמה, מלך סונדארי".
"לא אבגוד בדהרמה שלה," ג'איה המשיך. "אבל אם תרצה אתה, לבגוד בה בסירובך, כה יהי. הפסק את המשחק – ותטיל חרפה על עצמך."
דמו של תמאר רתח. "קח את הקוביות."
ג'איה טלטל את הכוס ורוקן את תוכנה כלאחר יד. "כמה מעניין. הסיכויים שוב לטובתי. האם שוב הגורל יטה לך חסד?"
כשתמאר זרק בתורו, ריקדה הקוביה על הלוח. חיוכו של ג'איה היה דקיק כחוט.
"שוב זכית, מלך סונדארי. עכשיו תורי. נשלש את ההימור."
בלי להמתין לתשובה, הטיל ג'איה את הקוביות. כשהגיע תורו של תמאר, התגלגל ראשו כמו קוביות השנהב. בקושי תפס שהניקוד שלו היה גבוה משל יריבו.
"באמת אתה חביבו של המזל," אמר ג'איה. "ממשיכים. ההפסד שלי פי שלושה."
כמה זמן אפילו מהראג'ה יוכל להמשיך בקלות ראש כזו, תמאר לא ידע לנחש. כשזכה שוב בתור הבא,
ויתר תמאר על הניסיון לחשב מה הרוויח. אף על פי שהיה מלך, מעולם לא דמיין עושר כזה בהישג ידו. מחשבותיו התרוצצו אל כל התכניות שעד עתה יכול היה רק לחלום עליהן: תעלות מים מהגבעות הסובבות לכיכרות הציבוריים, גנים וגינות ברחבי העיר, רחובות רחבים ובניינים חדשים ונוצצים, קורת גג גם לעני שבנתיניו. הוא תפס את כוס הקובייה בהתלהבות, זרק – וזכה שוב. הוא היה מסוחרר, סמוק מרוב התרגשות וספוג זיעה קרה.
מלך מאהפורה פיהק. "המשחק נעשה משעמם לגמרי. זריקה אחת אחרונה לכל אחד מאיתנו. אבל, לשחק בעבור פרסים חסרי משמעות, ודאי יש הימורים מרגשים יותר. משהו שיוסיף קצת פלפל, קצת עניין."
"כרצונך," תמאר אמר בקוצר רוח. המשחק לכד אותו ואחז אותו בזרועותיו כמו אהובה, המלחשת באוזנו.
"הכבוד מחייב אותך להסכים."
"ואני מסכים.קבע את ההימור."
"חיים תמורת חיים."
ראשו של תמאר נשמט לאחור כאילו חטף מהלומה. פתאום נעשה לו קר. "אני לא מבין."
"פשוט מאוד." ג'איה שילב את זרועותיו והביט בתמאר ללא מבע. "אם תנצח, חיי בידך לעשות בם כרצונך. תפסיד, וחייך יהיו שלי."
"אני לא יכול – "
"תוכל ותעשה." ג'איה הטיל את הקוביות על הלוח בתנועה עצלה. הוא הידק את שפתיו. "המזל עדיין נוטה לך חסד. הניקוד שלי נמוך, ובקלות אפשר לעבור אותו."
אצבעותיו של תמאר נעשו רדומות, מצליחות בקושי להחזיק בכוס. הקוביות נדמו כמזנקות החוצה בכוחות
עצמן.
"מלך סונדארי," אמר ג'איה. "הפסדת."
במשך רגעים ארוכים, תמאר לא הוציא הגה מפיו. ואז, בקול שבקושי זיהה כקולו, הוא מלמל, "זו איוולת. טירוף."
"לא. זה כבוד," אמר ג'איה. "ואתה המתגאה כל כך בכבודך, למד מה ערכו האמיתי. האם אי-פעם העמדת אותו למבחן? נראה לי שלא."
"הפסדתי הימור, לא כבוד. עדיין נשאר לי הכבוד שלי."
"אז ציית לדהרמה." ג'איה קם, גבוה מכפי שנראה בתחילה. "שמע לי והבן אותי הייטב, אני עוזב אותך עכשיו, יש לי עניינים אחרים לטפל בהם. אבל מעתה, גורלך נתון בידי. צא אל הארמון שלי במאהפורה ושלם שם את חובך. הישבע לי שתעשה כך בכל מחיר!"
תמאר קם והישיר מבט אל ג'איה. "אני נותן לך את מילתי כמלך וכקשטראיה."
"אני מקבל אותה." ג'איה הנהן. ביד אחת הוא לפת את פרק ידו של תמאר בכוח כזה שתמאר חרק את שיניו כדי לא לצעוק, וביד האחרת, הידק טבעת ברזל שחורה על אצבעו. "זה האות לשבועתך. חייך הם רכושי."
"אם כך, מלך מאהפורה," תמאר התפרץ, "מה אתה מתכוון לעשות בי?"
"איך אתה מעז לחקור אותי?" ענה ג'איה וקולו כחריקת אבנים. "האם אני מסביר את עצמי לכלב אם אני בוחר להרוג אותו?" הוא שמט את זרועו של תמאר ופנה לאחור.
"אני לא הכלב שלך!" תמאר רדף אחריו. ג'איה כבר יצא מהפתח. תמאר היה יוצא אחריו, אלא ששאגת אימתנים כשל גל נשבר מלאה את אוזניו. רגליו כשלו, הוא מעד ונפל לרצפה. הטבעת היתה כמו מרותקת חזק סביב לבו.
"אני לא הכלב שלך!" הוא צעק שוב. ושוב. ושוב. עד שצלל בהדים.
- שאלות בארמון
כשהתעורר היה שרוע על השטיח. שולחן המשחק היה הפוך, הקוביות והכוסות מפוזרות. טבעת הברזל חבקה את אצבעו, הוא הסב פניו ברעד. ואז הגיעו ראג'אסוומי ודרשן. יועצים ומשרתים התקהלו מאחוריהם. הוא לא הבין מדוע לבשו כולם כותנות לילה.
"האם אתה חולה, נערי?" ראג'אסוואמי כרע לצידו. "מדוע אינך בחדר השינה? מה קרה? שמענו צעקות. הקמת את כל הארמון משנתו."
"ג'איה. מלך מאהפורה." תמאר התיישב. "לאן הוא נעלם?"
דרשן הניח ידו על כתפו של תמאר. "איזה מלך, בחורי? איש לא היה פה."
"הוא היה. הוא בא עם סוסים, מרכבות ופילים. ראיתי אותם. אתה בעצמך הזהרת אותי מפניו."
תמאר פנה אל ראג'אסוואמי. "ואתה, אתה דקלמת משל. הנץ והדרורה."
"דקלמתי? נערי היקר, לא עזבתי את מיטתי כל הלילה. אה, כמובן. חלום חלמת. חלום לא נעים במיוחד, אני מנחש."
"והטבעת?" תמאר הושיט את ידו. "הסתכל בה. גע בה. ג'איה שם אותה על אצבעי." הוא סיפר את כל קורות הלילה. "הימרנו," אמר לבסוף, "בסוף, הימרתי על חיי מול חייו. הפסדתי. נתתי את מילת הכבוד שלי ונשבעתי למסור את עצמי במאהפורה, וכך אהיה חייב לעשות."
"ודאי שאינך חייב," דרשן אמר בתקיפות. "חלמת חלום. חלום לא מחייב אותך לדבר. אף מלך זר לא ביקר הלילה בארמון, זו עובדה. איך הגיעה הטבעת לאצבעך לא אוכל לומר. אשר לשאר, הסר דאגה מלבך, אני אומר לך בפשטות: הדברים לא קרו."
דרשן דיבר בביטחון רב כל כך שתמאר התפתה להאמין לו, והוא השתוקק להאמין. הוא הניד בראשו לשלילה. "זה קרה." הוא מלמל. "בדיוק כמו שאמרתי. הלוואי שזה לא היה קורה. אבל זה קרה. את החוב יש לשלם. האם יש מוצא מכובד אחר?"
הוא פנה לראג'אסוואמי שנשאר עד עתה שותק ומהורהר. "אצ'אריה, מורה יקר," תמאר אמר, פונה לאיש הישיש כפי שעשה בהיותו ילד, "תורה לי את הדרך. מה עלי לעשות?"
"שאלה לא קלה," השיב ראג'אסוואמי. "הבטחות יש לקיים. כן, זוהי דהרמה. אבל אין הכוונה למה שהבטחת בחלום. הבעיה הקשה יותר: כל זה באמת היה או חלמת חלום? איך נוכל אתה או אני להיות בטוחים שאיננו חולמים ממש ברגע זה? האם אתה רק חלק מחלומי? האם אני בסך הכול חלק מחלומך? האם משחק האקשה שלך היה אמיתי ומה שכאן ועכשיו הוא אשליה?"
"איך אוכל לדעת, אם כך?" שאל תמאר בקול שבור, "גלה לי אצ'אריה. חיי תלויים בכך."
"אבוי, אין שום דרך לדעת לבטח." ראג'אסוואמי נאנח בכבדות. "לא אוכל להנחות אותך בזאת."
תמאר קד בראשו. במשך זמן מה לא אמר דבר. כשדיבר לבסוף, קולו היה נמוך ומהורהר: "אולי יש איזה הסבר פשוט בתכלית לטבעת. אשר למלך מאהפורה, איש מכם לא ראה אותו. את הפמליה שלו, את בעלי החיים שלו, ואני מאמין לכם. אין כל סימן לכך שביקר כאן. וכך ייתכן באמת שהכול היה רק חלום.
"כן, אני מטיל ספק בכך שהדברים קרו, ובכל זאת, אני מאמין שקרו. יש דרך, דרך אחת בלבד לגלות: אני יוצא למאהפורה."
"לא!" התפרץ דרשן. "לא מדובר רק בכבוד שלך. אתה חב חוב? מה עם החוב שאתה חב לממלכה שלך?
לעמך?"
"האם אוכל להיות מלך ראוי אם אינני אדם ראוי?"
"האם תוכל להיות מלך ראוי אם תהיה מת? תשליך את חייך מנגד? אם אתה חושב שזה ראוי, אז נערי, אינך יודע דבר על העולם ודרכיו."
"אל תעשה זאת," דרשן הפציר. "אף ממלכה לא תוכל לקוות למלך טוב ממך. כשעלית לשלטון, בחורי, דיברו כמה מהיועצים בגנותך. היית צעיר מדי, הם פקפקו בכושרך למלוך בחכמה. אבל האצ'אריה שלך ואני ידענו את לבך, האמנו בך. בני עמך אוהבים אותך. אל תנטוש אותם בשם חלום טיפשי. כל התכניות והחלומות שלך למען סונדארי, האם תשאיר אותם בידיהם של אנשי חצר מבקשי טובת עצמם?"
"אני משאיר את סונדארי בידיים הטובות ביותר שאני מכיר," אמר תמאר. "בידיים שלך."
"לא בידי." השיב דרשן. "אינני איש חצר, אני חייל."
"אם כן ציית למלכך," אמר תמאר. "אני יוצא כעת למאהפורה. כל עיכוב רק יצער אותי."
"אתה בטוח שזה רצונך?" שאל ראג'אסוואמי. "לצאת למסע כזה כשאתה מלא ספקות וחששות?"
תמאר חייך אליו. "יהיה עלי לקחת את הספקות ואת החששות שלי איתי."
"לפחות צא בראש הצבא," הפציר דרשן. "הובל את הצבא שלך לשם. הפגן את כוחך. מלך מאהפורה, אם יש כזה, לא יעז להרע לך."
"למה שיצא הצבא בעקבות מנהיג שמחפש את דרכו למסע שעלול להיות חסר תוחלת?" השיב תמאר. "חלום? או לא? לא אבקש מאיש לבוא איתי."
"ובכל זאת אני בא איתך." אמר ראג'אסוואמי.
תמאר נד בראשו לשלילה. "לא, אצ'אריה יקר, לא אוכל להרשות לך. לא אתן לך לעזוב את הלימודים ואת המדיטציה שלך. זה יהיה מסע ארוך. תתקשה לשאת את תלאות הדרך."
"אשא אותן בכל זאת," אמר ראג'אסוואמי. "אני מוכרח. נשבעתי להורייך שתמיד אהיה לצידך. הייתי שם כשנולדת, נערי היקר, אהיה שם כשתמות אם הדברים יגיעו לידי כך. זו הדהרמה שלי."
"לא אוכל לבקש ממך לבגוד בה." תמאר חייך וחיבר את המורה הזקן. "וגם אינני רוצה."
[קטעים מתרגום שעשיתי לפני שנים לספר "טבעת הברזל" מאת לויד אלכסנדר. 1997 ,The Iron Ring by Lloyd Alexander]