קטגוריות
מעבר לטראומה ולהחלמה פינת כתיבה

אשמנו. בגדנו. גזלנו. פגענו מינית.

יש לי ניסוי כזה שאני עושה מפעם לפעם, אני שואלת נשים שאני מכירה או שרק פגשתי אם הן מפחדות מגברים, אפילו מגברים שהן יצאו איתם פעם או חיות איתם היום. התשובה היא כן, כמעט תמיד כן. רק פעמיים מתוך עשרות פעמים קיבלתי תשובה אחרת, וגם היא לא הייתה לא מוחלט. היא פשוט לא הייתה כן מיידי וגורף. זו המציאות המושתקת של חיינו – אנחנו חיות עם ולצד גברים ומפחדות מהם. וכולנו מכחישים ומכחישות את זה כי בכל זאת צריך להמשיך את האנושות וזוגיות ונורמטיביות, אבל אין שום דבר נורמטיבי בקשרים שבבסיס שלהם יש אימה ופחד של צד אחד מהצד האחר.

ראשית חכמה זה להכיר בזה.

היומיום של נשים הוא הטרדות ופגיעות ויש לנו הרף עין לשער אם הגבר הזה רק יקלל, יירק, יטריד, יעקוב אחרינו או יכה, יאנוס, יחנוק, ידקור, ירצח.

אני תוהה איך עם כל הטכנולוגיה לא הומצאה הדרך שבה גברים יחוו ליום אחד, לשעה, לדקה את האימה שבללכת בתור אישה בעולם. אבל בעצם הטכנולוגיה כבר הומצאה, מילים. לקרוא נשים בלב פתוח, לקרוא ספרות שכתבו נשים. לראות את העולם בעיניים שלנו.

לכן אני מאוד חשדנית לגבי ענף הספורט החדש של גברים שמתוודים קבל עם ועדה וכיכר, על פגיעות מיניות שפגעו בנשים. זה נכון גם לכיכר הפייסבוק הווירטואלית וגם למיני הפגנות וכינוסי "אני פגעתי".

כל עוד לא מדובר פה ב"ועדות פיוס" נוסח דרום אפריקה או בתהליך של "צדק מאחה" או במשהו שמאורגן יחד עם הנפגעות והנפגעים הספציפיים, ועל דעתם ורצונם, על דעתנו ורצוננו, זה מרגיש כמו משהו שנעשה כדי להזדכך וכדי להתנקות מאשמה, לא כדי לקחת אחריות ולא כדי שמישהי או מישהו ירגישו מוגנים יותר בעולם.

ה"אשמנו בגדנו גזלנו" הזה, מרגיש כמו עוד "ארדוף אשיג אחלק שלל", כמו עוד "לכבוש את ההר".

לכן הלרוץ לספר לחברה איך פגענו, מרגיש לי עוד מאותו הדבר.

מה אני מנסה לומר?

שלפני שמיטהרים מחטאים בכיכר העיר, הייתי רוצה לראות איזה מהלך פנימי עמוק או מהלך ציבורי שקורא למהלך עמוק, פנימי. אחרת, זה עוד שימוש בנשים, ובכלל שימוש בנפגעות ובנפגעים.

לא הייתי רוצה לדמיין אפילו את הגברים שפגעו בי, המתים והחיים, מעלים זיכרונות ומשווים סיפורים, ואולי גם מקבלים זה מזה טפיחה על השכם, ואולי גם מעוררים מזה מינית, כי זה לא תהליך עמוק של טיפול והתמודדות עם האשמה, זה לא תהליך מתווך. אין לי איך לתאר כמה זה מחריד ומטריג.

אשמח לראות גברים בכיכר העיר מדברים, מקשיבים זה לזה, משתפים, מבינים, חומלים, אבל לא כשהנושא והסטינג הוא שיתוף על איך פגענו בנשים. דברו בינכם, בקבוצות, בטיפול, למשל על איך וכמה אתם פגועים, מה עושה אתכם לכאלה שלא רואים נשים ממטר, שמשתמשים בנשים, מה אתם עברתם במשפחה, בבית הספר, בשבט, בישיבה, ברחוב, במלתחות, בצבא, בעבודה, כמה מכם נפגעו לפני שפגעו, ולא דיברו ולא טופלו וכמה מעט חוסר אונים ותסכול אתם מסוגלים להכיל, וכמה אתם מוכנים לפגוע כדי לא להרגיש את זה שוב לעולם. יש כל כך הרבה על מה לדבר והיום קצר והמלאכה מרובה והפועלים? שותקים.

*

אבא שלי היה גבר כזה, שהשתמש בכל מי שסביבו. המוות שלו היה אחד הדברים העצובים. גם כי הקשר שלנו היה אחד הדברים העצובים וגם כי לראות אותו קמל והולך, מאבד את כל מה שהיה לו, ויקר לו, ומאבד עוד, היה שובר לב. אבל גם כי הוא היה ריק מבפנים. כל השיח הפנימי שלו היה כלפי חוץ, והרבה ממנו הוא ניהל דרכי – הוא השתמש בי בתור עדה, ביוגרפית, פסיכולוגית, ותכל'ס בתור כל מה שהיה צריך. היה קשה לעזור לו לעשות שלום ולהיפרד מהעולם כי הוא חי מחוץ לעצמו, לא היה לו שום קשר עם עצמו. הוא כל כך היה רגיל להיות מחוץ לו ולחפש את עצמו בהשתקפות שלו בעיני אחרים.

סיפורי המורשת שהשאיר לי, הדברים האחרונים שבחר לשתף במגדל האשפוז באיכילוב, היו סיפורי גבורה וכיבוש של נשים, שהיו בעצם סיפורי הטרדה ופגיעה מינית, רק שהוא היה עיוור לחלוטין למה שהוא מספר ומשאיר אחריו.

הוא אף פעם לא הספיק לעצמו ושום דבר לא הספיק לו. הוא עבר מלחמות, הוא עבר סרטן אלים בגיל צעיר, דברים שניצל מהם בנס ושחשבתי שאמורים לגרום לו להעריך את החיים ואת האנשים שסביבו יותר. אבל בעצם שום דבר מזה לא היה מעובד, וזה גרם לו עוד יותר לא לראות אף אחד ואף אחת ממטר. כולם היו אובייקטים לשימושו.

*

פעם התאהבתי במישהו רק בגלל ששמעתי אותו מדבר בלהט על איך חשוב להתייחס לאחר כסובייקט ולא כאובייקט. מדבר על איך לא להשתמש באחר. חשבתי שזה סימן שנוכל להיות ביחד, שהוא יראה אותי. אחר כך הבנתי שכל זה היה תיאורטי. פילוסופי. שבעצם לא היה לו מושג איך עושים את זה, איך לא משתמשים בנשים. אף אחד לא לימד אותו את זה. לימדו אותו:

תשמיש לשמש להשתמש

בעל לבעול בעלות

זה נמצא בשפה. זה נמצא בכל מקום. גברים לא מתייחסים לנשים כאל סובייקט, וגרוע מזה, נשים מפנימות את זה וגם כן מציעות את עצמן לשימוש ודואגות לספק חווית משתמש טובה. רובנו חיים מחוץ לעצמנו.

*

הסיפורים שמעלות חברות על פגיעות מיניות קשות שעברו, הם שוברי לב. אני עוד לא מעלה סיפורים כאלה, אבל אני אומרת גם אני – זה גם קרה לי. יש מעט מרחבים שבהם נשים יכולות לדבר על זה, והם משמעותיים ומצילי חיים, הלוואי שיהיו עוד מרחבים כאלה גם לגברים.

גבר הוא החברותא שלי לדבר על ההתמודדות עם ההשלכות של הפגיעה. גם גברים ערים בלילה מרוב פוסט טראומה, מתמודדים עם אינסוף פחדים שמצמצמים את החיים, מתקשים להתרכז או לתפקד בלימודים, בעבודה, ביחסים, מתקשים לבנות חיים. גם גברים משוועים לטיפול מומחה בטראומה. ויש להם כל כך מעט ממנו. החברותא שלי, ממשיך לחפש לעצמו טיפול, אחרי למעלה מעשרים וחמש שנה של מטפלים ומטפלות וטיפולים. בדרך הגיע אל מטפלת שהומלצה על ידי מרכז הסיוע. הוא היה אצלה בטיפול כמה שנים. במכתב הסיכום שביקש ממנה היא לא כתבה שהוא סובל מפוסט טראומה או מפוסט טראומה מורכבת על רקע פגיעה מינית. היא כתבה שהוא אובססיבי לגבי העבר שלו.

גם גברים מרוסקים ממה שעברו וזה משבש להם את החיים. ובכל זאת, חוץ מבימים האלה ואצל מי שחיות וחיים את זה יום יום, זה מושתק.

לא אשכח איך ישבתי בלילה עם חברות, דיברנו על דברים אישיים, חברה אחת אמרה משהו על הטיפול שלה, אני אמרתי משהו על הטיפול שלי. שיחה בגילוי לב, לכאורה. למחרת בבוקר נפגשנו במקרה בחדר ההמתנה במרכז לטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. ככה זה. מושתק.

*

אף פעם לא הצלחתי לדבר עם מישהי שנפגעה ושסיפרה לי על הפגיעה ולא להגיד איכשהו גם אני, זה קרה גם לי. זה נראה לי לא הגון, לא מוסרי, ובעיקר משאיר את האחרת מאוד מאוד בודדה, במקום שבעצם יש בו שותפות גורל וקירבה. לפעמים אפשר לראות את זה כמו שרואים נשמה חדשה, נוכחות חדשה, בעיני אישה הרה. ככה לפעמים אפשר לראות את העלבון הצורב ואת הנשמה ואת הנוכחות של הילד.ה שנפגע.ה. הייתה לי מטפלת שראיתי את העלבון של הפגיעה צרוב לה בפנים, כמו אצלי, אבל היא לא אמרה על זה מילה.

*

היו השנה בארץ שני כנסים מרכזיים על טראומה ופגיעה מינית – שני כנסים חשובים חשובים, מהפכניים – אחד מהם ארגנו נשות ואנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, אלה שמתמחות.ים בטיפול בטראומה מינית. היה אולם ענקי מלא במטפלות ובמטפלים, שסטטיסטית לא יכול להיות שלא היו בהם נפגעות ונפגעים, וגם בכל זאת, "מרפאים פצועים", אבל זה היה כנס מקצועי והם היו "הרופאים" ו"המטפלים" אפילו אם חלקם היו שם ב”כפל כובעים”, כמטפלות / נפגעות מטפלים / נפגעים. הייתה רק "נפגעת" אקטיביסטית אחת שהוזמנה לשאת דברים. זה היה כל כך צורם וגרם לי להרגיש כל כך לבד וצינית, שאמרתי להם בליבי: "מה תעשו אם פתאום לא תהיה יותר טראומה בעולם? ממה תתפרנסו מ-common unhappiness?

עכשיו, זו שטות, כי מדובר באנשים טובים ומסורים לעניין, וחשוב שיהיו אנשים טובים ומקצועיים שמתמחים בטיפול בטראומה מינית ושפועלים שיהיו עוד מענים בתחום שסובל מהזנחה פושעת וממענים מוגבלים. לצד זה, היה בזה משהו שהידהד את ההשתקה ואת ההפרדה – זה קורה לאנשים אחרים. לא לנו. רק למטופלים שלנו. אנחנו מעבר לזה. אנחנו לא פה בגלל הטראומה שלנו. אנחנו מתעניינים בזה רק מההיבט המקצועי, הקליני, התיאורטי.

זה היה כנס חשוב ומרגש אבל אי אפשר היה להיות נפגעת בכנס הזה או לפחות אני לא הצלחתי להיות נפגעת בכנס הזה, בלי להרגיש אובייקט.

הכנס האחר שארגנו מתמודדים ומתמודדות עם פוסט טראומה, שחלקם גם כן מטפלים, הביא איתו רוח אחרת. הוא היה בגובה העיניים והייתה בו תחושה עמוקה, מרפאה, של שותפות גורל ונורמליות, של תמיכה וחמלה, של סולידריות. נפגעות ונפגעים יכלו להרגיש שם חלק מקהילה ושיש להם חלק ומקום בעולם.

*

לפעמים אני חושבת שהלוואי שהיו לי מטפל.ת שהיו מישירים אלי מבט ואומרים: את יודעת, לא מוכרחים למות בגלל הדבר הזה. שאולי אפשר גם לחיות עם הדבר הזה. תראי אותי.
שבעצם זה יש התנגדות להשתקה, להפרדה, שבעצם זה יש ריפוי או התחלה של ריפוי. שמשם צריך להתחיל.


לפעמים אני חושבת שבשער כל מרכז סיוע, מרכז טיפול בטראומה, קליניקה לטיפול בטראומה על רקע פגיעה מינית, שבשער וגם על הקירות צריך לחרות:

זה לא אשמתך

לא מגיע לך למות בגלל זה

#גם_אני

*

אשמנו. הנה משהו על אשמה. הרבה מאתנו שנפגענו נושאים איתנו בושה ואשמה במשך חיים שלמים, ואם יש לנו מזל, במשך חצי חיים. ורוב האשמה הזאת היא אשמה שמופנמת מהתוקפן, אשמה שהוא השליך עלינו, אשמה שהוא לא מסוגל היה להיות בקשר איתה.

כל כך קשה לגעת באשמה הזאת. כמה קשה? אצלי זה לקח למעלה מחמש שנות טיפול ממוקד טראומה כדי להיות מסוגלת לגעת בזה קצת, רק לקראת הסוף. וזה בלי לספור את כל השנים וכל הטיפולים שקדמו.

זה בלתי נתפס בעיני שאפשר באיזה תהליך אינסטנט לעשות "תשליך אשמה" בכיכר העיר ושזה יהיה משמעותי ויירשם. זה נשמע כמו עוד דרך של התוקפן להעביר את האשמה ממנו והלאה, ההיפך מלהתמודד איתה באמת. אבל אולי אני אופטימית כשאני מזהירה וחוששת שזה יהפוך לעוד מופע פוגענות, אולי אין תוקפן שירצה להתקרב לזה בכלל ושיהיה לו עניין בפרקטיקה הזאת.

*

הלוואי שמה שקורה עכשיו, שההתעוררות הזאת, תהיה אמיתית, ותוכל לפתוח פתח להיכרות מיטיבה שלנו עם עצמנו, לקשר עם הפגיעות שאנחנו עברנו, נשים וגברים. הלוואי שנדע להכיר בטראומות שעברנו, בחלקים הפגועים שלנו, ולהביא למקומות האלה ריפוי. הלוואי שנדע לראות אחרים ולהיזהר לא להשתמש באחרים.

הלוואי שנדע להתמודד באומץ וצעד צעד עם האשמה שנפגענו. עם האשמה שפגענו. 

העבודה הזאת יותר עדינה ועמוקה ומורכבת, אבל יש לה סיכוי לעשות את העולם לבטוח יותר. היא יכולה להיעשות בטיפול או בקבוצה. היא לא נועדה, לדעתי, להיעשות בכיכר העיר.

עכשיו אתם מבינים למה מטריד אותי ה"אשמנו בגדנו גזלנו פגענו בנשים" שמתקיים בכיכרות? זה כמעט כאילו קל יותר לגברים להוציא החוצה את זה שהם פגעו בנשים, ושגם על "ההיטהרות" הזאת הם עוד יקבלו סוג של קרדיט, מאשר להתמודד עם למה זה קורה ולמה הם פגועים, וכמה החברה שלנו פגועה.

2 תגובות על “אשמנו. בגדנו. גזלנו. פגענו מינית.”

זה טקסט מעולה מכלכך הרבה בחינות. מזדהה עמוקות ומקפידה תמיד מול נשים ונערות שמלווה לומר #גמאני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.