הדוד לא רצה שידעו שהוא חי וגם אסור היה לספר שהוא מת. אני כותבת אסור היה אבל, בעצם אסור עדיין. ובכל זאת אני כותבת. אולי כי היה לו מאוד חשוב למות וכי המוות שלו היה אירוע שיא בחיים שברובם הוא התעסק במוות.
המוות הראשון קרה כשהיה בן 13. אביו חולה הלב מת לנגד עיניו. זה היה הרף עין. דום לב. מות נשיקה. והוא לא הצליח להציל אותו למרות שהוא היה זה ששמר בשבילו על סמי הרפואה והתכונן לרגע הזה שבו יצטרך להציל אותו. ואז בא הרגע והוא לא הצליח. הכישלון הזה, בגיל כל כך צעיר, הכריע אותו, אחר כך הוא התמסר להצלת הזיכרון של המתים, קודם כול של אבא שלו, ואחר כך של שאר אבות המשפחה. הוא אסף זיכרונות ומתים בצורה של מזכרות, תמונות, תעודות, תאריכי פטירה, צילומי מצבה. כשמת, הטיל עלי לא רק את הזיכרונות שלו אלא גם את הזיכרונות של שבט שלם, "משפחת XXX לדורותיה" ("יש להוסיף השלמות, עדכונים, תוספות וצילומים") כמו שקרא לחוברת שביקש שאעזור לו להשלים לפני מותו אבל, הוא לא נתן לי.
"החומר הנמצא בחוברת זו נאסף על ידי XXXX החל באוגוסט 1997. החומר עודכן חלקית ב-15/10/2017 ואחרי כן ב-21 באפריל 2018. חסר אינדקס השמות המלא."
ככה הוא התחיל את החוברת אבל אולי אני הייתי מתחילה אותה ככה:
"נסיבות מותו של הסבא-רבא אבי השושלת: היה אדוק מאוד ובערב פסח ובפסח אכל מצה בלבד ושאר מזונו היה בשר ותפו"א בלבד. את האוכל הכינו עוד לפני הפסח ולקראת סוף החג סבל מהרעלה שנבעה מכלי הנחושת שאכל בהם, לפיכך מת תוך מצווה. גם בנו נפטר 'במצווה' וזאת כשעלה על הגג לבנות סוכה ממנה נפל ונהרג. גם נכדו מת 'במצווה' כשהיה בן 37 ליווה מת לבית הקברות בהר הזיתים וזאת במזג אויר חורפי קשה עם שלגים, הוא חלה בדלקת ריאות ונפטר."
אולי הייתי מתחילה ברשימת המיתות במשפחה שאסף כי אסור לי לכתוב על המוות שלו. כי נמנעה ממני האפשרות ליצור זיכרון שלו.
דוד שלי. הדבר הראשון שהוא עשה כששמע שהוא חולה זה לסדר לעצמו חלקת קבר. על אבא שלו. קראתי לזה: "בנים על אבות".
דוד שלי, הוא השאיר לי פרויקט, פרויקט חיים, פרויקט שחרזדה שכזה, ספר משפחת XXX לדורותיה. הוא אסף את החומרים כל חייו, ורצה להעלות אותם על הכתב לפני מותו, ואני התבקשתי לעזור לו. ועזרתי ככל יכולתי ובמגבלותי. אבל זה לא היה מספיק, ותהיתי כל הזמן – האם זה הפרויקט שאם הוא יסתיים הוא יוכל ללכת לדרכו ולמות כשהוא יותר קרוב לאלוהיו? או להיפך, האם זה הפרויקט שאסור לסיים כי הוא הדבר שנותן לו טעם ושמשאיר אותו חי?
אחר כך גם אני ננגעתי בקללה הזאת. לא יכולתי לגעת בזה מאז שמת, ועברו כבר שלוש שנים. ואני, אני גם כן לא רוצה לסיים את זה. גם כן לא יכולה לסיים את זה. אולי אני פוחדת שאם אסיים את זה אז הוא ימות באמת וכל הזיכרונות ממנו? אולי אני פוחדת שאני אמות?
הפרויקט של דוד שלי. הוא היה אספן ואסף מכתבים של המשפחה, מאות קבצים של מכתבים שסרק והיה צריך למיין לפני שנים, לפי כותבים, ולתקצר. היו לו עשרות שנים לטפל בזה, והכול התנקז ללפני מותו, לזה שאעזור לו לעשות את זה לפני שהוא מת, והוא לא רק הלך למות הוא גם הלך ואיבד את הראייה. אלה דדליינים.
זיכרונות שלו, שהזמן לא מוחק. זיכרונות מחלה – הוא מתעוור והוא חושב שזה בגלל שהבית חשוך, אמא שלי ואני ממלאות את הבית בזרקורים, הבית הואר כמו משחק אצטדיון כדורגל בלילה, אנחנו מחברות ספוטים לשקעי החשמל, מסתובבות קרוב לרצפה, כמו עכברות עיוורות, עם משקפי שמש, מליטות את פנינו בידינו מרוב בוהק. הוא לא רואה דבר. הוא חושב שהמנורות מקולקלות.
הפרויקט של דוד שלי. הוא לא רצה להרחיב את זה הוא רצה לחתום את זה. הוא רצה את המידע הכי מהותי בעיניו. הוא לא רצה לראיין את כל המשפחה. רק לאסוף את מי שנולד ומי שמת.
עכשיו אני לא יכולה לכתוב עליו ואני תקועה עם כל מה שהוא ניסה לאסוף כל חייו. תקועה עם הזיכרון הזה. עם כל העומס הזה. מדי אני פעם מציצה בזה, מנסה להיזכר איפה הייתי בתיקונים, אבל אני לא נוגעת בזה. זה מצטרף לשק האבנים הזה שאני סוחבת.
דוד שלי. בשיא המחלה, אחרי אשפוז ארוך, סוף סוף אפשר לחגוג את יום ההולדת שלו. כדי לחגוג הוא לוקח אותנו לטיול, לבקר את קברי המשפחה בהר הזיתים. אנחנו מטפסים בין המצבות בחום ודוד שלי אחרי ניתוח ורגליו כושלות. הוא רוצה להכיר לנו את הקברים ושנסמן אותם כדי שיוכל לקרוא לבוני המצבות ולשפץ אותן לפני מותו.
אני תוהה אחר כך אם הביא אותנו לשם גם בשביל התקווה, בשביל תחיית המתים. כמו שאבא שלי הגוסס ביקש שנקרא יחד את חזון העצמות היבשות.
דוד שלי. במובנים מסוימים או אולי אפילו במובנים רבים, הוא היה קרוב המשפחה התפקודי היחיד שלי, שגם היה לו אכפת ממני. הוא היה דוד אמיתי. הוא היה לי יותר דוד משאבא שלי היה לי אבא.
דוד שלי. שבועיים לפני שנפטר נסע עם אמא שלי לבית הקברות, כדי לסמן את השורה של קברי המשפחה. בספריי כסף הוא צבע פס על גזע הברוש שבראש השורה.
דוד שלי. הוא דאג תמיד שלא נשכח את תאריכי הפטירה העבריים, ואז הלך לעולמו בתאריך העברי הבלתי נשכח – ט' באב.
תגובה אחת על “אני לדודי ודודי לי”
הדר יקרה, הדוד הזה, והמלאכה הרב-דורית, שהוא הטיל או חצי-הטיל עליך, הזכיר לי את דמויות "המהגרים" של זבאלד. אני לא מצליח להבין משפחתיות כזאת. למזלי, איש לא ניסה אף פעם לעודד אותי לתעד בכתב את משפחתי, ומעט ההתייחסויות שהענקתי להם פה-ושם, אין לי ספק, לא היו מביאים אף אחד/ת לידי נחת רוח מרובה. ובכל זאת, היה בן דוד של אמִי, שנפטר בנעוריי, שהיה משותק מחמת נזקי ילדותו המוקדמת כפליט ביערות ליטא בזמן השואה. הוא היה אינטלקטואל מרשים, גם איש-עסקים, שניהל את עסקיו מביתו. הוא היה מדבר איתי הרבה כילד על ספרות, מיתולוגיה, פילוסופיה, דתות ותמיד עודד אותי בדרכו לקרוא ספרות שאינה מתאימה לגילי. לא היו אנשים דומים לו במשפחתי. אני לא חושב שאי-פעם דיברנוּ על דרכי בעתיד. אני גם כמעט משוכנע שאם היה נשאר חי, הייתי נוכח ברוב השוני וההבדלים בינינו, אבל בהיותו דמות-משמעותית, בילדותי ובנערותי המוקדמת, אני לפעמים חושב על עצמי כממשיך של מה שהוא התחיל.